מחבר: miri

שרידים קדומים

חירבת בית סאוויר נמצאת על כיפה בגובה 971 מ' מעל פני הים, ממזרח ליישוב אלון שבות בגוש עציון (נ"צ 16250/11815). באתר, ששטחו כ-30 דונם, התגלו שרידים מן התקופה ההלניסטית ועד לתקופה העות'מאנית. בחודשים נובמבר ודצמבר 1998 נערכה במקום חפירת הצלה. באתר נחפרו שני שטחים, המרוחקים כ-100 מ' זה מזה: בחלקו הדרומי-מזרחי של האתר (שטח A). ובחלקו הדרומי-מערבי של האתר (שטח B). בשטח A נחשפו שרידי מחצבות, קולומבריום וגת, ובשטח Bנחשפו שרידי מבנים.

לפני התחלת החפירות במקום ניתן היה להבחין ברחבי האתר בשרידי קירות קדומים, אבני גזית, חציבות שונות, בורות מים ובור סיד, וכן במספר משטחי סלע ששימשו כגרנות והיו מוקפים גדרות אבן. החפירה התמקדה בשני אזורים: השוליים הדרומיים-מזרחיים של האתר והשיפולים הדרומיים של הכיפה, קרוב לפסגה. בחפירה התגלו שכבות היישוב השונות שהיו קיימות במקום, החל מן התקופה ההלניסטית ועד לתקופה העות'מאנית, אז ננטש האתר.

הממצאים:

כלי חרס: שברי כלי החרס שהתגלו באתר משקפים היטב את התקופות שבהן היה המקום מיושב. כלים אלו מייצגים את כלי היום-יום של תושבי המקום, ובהם: קנקנים, סירי בישול, קערות (כולל קערות טרה-סיגילטה), נרות ועוד

כלי אבן: מספר שברי כלי אבן התגלו במהלך החפירות בשטח B, ובהם: כלי מידה עשויים ביד וקערות העשויות במחרטה. כלים אלו יחד עם מקווה הטהרה, מעידים על כך שתושבי המקום בתקופת הבית השני היו יהודים.

מטבעות: מבין המטבעות שהתגלו במהלך החפירה, 36 מייצגות את שכבות היישוב השונות באתר: חמש מייצגות את השלב הקדום ביותר – התקופה ההלניסטית (המאה השלישית לפנה"ס); 18 את ימי אלכסנדר ינאי ועד חורבן הבית השני (המטבע המאוחרת משלב זה היא מהשנה השלישית למרד הגדול, שנת 68 לספירה); שתי מטבעות הן מהשלב הביזנטי-אומאיי (המאות החמישית-השמינית לספירה), ו-14 מטבעות הן מהתקופה הממלוכית (המאה הארבע-עשרה לספירה).

שונות: בובת עצם בדמות אדם התגלתה במבנה האומאיי בשטח B. בובות מסוג זה מתוארכות החל מהתקופה האומאית ועד למאות התשיעית והעשירית לספירה, וככל הנראה שימשו למשחק (Rahmani, 1981, 78-80) שתי חרותות ביוונית התגלו על גבי חרסים מהתקופה הביזנטית: שבר קנקן חרס ועליו האות A ושבר קנקן ועליו חלק משם פרטי. ממצאים נוספים שהתגלו הם: חרוזים, צמידי זכוכית, מקלות כחל, חלקי תכשיטים, אבני שחיקה ואבני ריחיים מגרניט ובזלת. בסקר באתר התגלו גם שברי פריטים ארכיטקטוניים: שבר כותרת ושבר סורג שאפשר כי ניתן לשייכו למבנה ציבור ש היה באתר וטרם נחשף.

סיכום:

ממצאי החפירות שנערכו בחירבת סית סאוויר מעידים כי תחילת ההתיישבות במקום הייתה בתקופה ההלניסטית, במאה השלישית לפנה"ס. היישוב בהמשיך להתקיים בימי ממלכת החשמונאים ועד לחורבן הבית השני. ממצא כלי האבן והמקווה מצביעים על כך שתושבי המקום בתקופה זו היו יהודים. יישוב זה מצטרף לאתרים יהודיים רבים אחרים מימי הבית השני שהתגלו באזור: חירבת הילאל ליד היישוב בת-עין (עמית, תשנ"ב), חירבת עליה מצפון-מזרח לנווה דניאל (peleg, 2003), חירבת ברכות מצפון ליישוב מגדל עוז (עמית, תשנ"ד , 174-178) ועוד.

לא התגלו באתר ממצאים רבים מהתקופה הרומית המאוחרת, אך בתקופה הביזנטית היה במקום יישוב גדול שהמשיך להתקיים גם בתקופה הערבית הקדומה. בתקופה הממלוכית הוקמו על גבי השרידים הקדומים מספר מבני מגורים ,תוך שימוש באבני בניה ואף בחלקי מבנים קיימים. בתקופת מלחמת השחרור הוקם במקום משלט של מגיני גוש-עציון, עד שנכבש בידי הלגיון הירדני.

(כנס מחקרי יהודה וחברון, י' פלג, החפירות בחירבת בית סאוויר ("גבעת החי"ש") באלון שבות, עמ' 183-189)

חורבת סאוויר במלחמת העצמאות

יתרונה של חירבת סאוויר

מיד עם הגעתו, החל מוש לארגן את הגנת הגוש למשימות התקפיות ולעבודות ביצורים. התחלנו בביצור משלט חירבת סאוויר. משלט זה חלש על כביש ירושלים – חברון, והיה על הגבעה הגבוהה ביותר באזור, במרחק של כ-450 מטר מכביש ירושלים-חברון. בעבר ישבו במקום זה שודדים בדווים משבט התעמרה. … הודות ממבנה הקרקע, בה היה בעבר ישוב ונשארו רק חורבות, ניתן היה, לאל מאמץ גדול, לחפור בה עמדות עמוקות ותעלות קשר, ששמשו גם כעמדות הגנה והתקפה וגם לקישור בין שאר העמדות. תכנון הביצורים היה גאוני. תעלות הקשר והעמדות היו בחצי הגובה של המדרון, פרט לעמדה אחת בנויה מאבנים שהייתה חשופה בפסגה ששימשה לתצפית בלבד. בשעת ההתקפות עלינו היא משכה את האש אליה, למרות שמיד עם תחילת חילופי האש היא ננטשה. עבודת הביצורים נעשתה במשך לילות רבים, חפרנו והוצאנו את עפר החפירות לכיוון הגביש, והדקנו אותו היטב. הסווינו היטב את תעלות הקשר ואת העמדות כל בוקר לפני הזריחה, ואפילו ממרחק של עשרה מטר לא ראו אותן. זה היה המשלט המחופר מכל משלטי הגוש.

(אברהם רטנר, "גוש עציון – עמדה קדמית של ירושלים – בשבי הלגיון "ושבו בנים לגבולם ", עריכת א' וייס, נחלים תשס"ה)

היו תעלות שהלוחמים יכלו לנוע בהן אם התכופפו מבלי שבכלל ייראו. בנוסף על כך היו עמדות. עמדות היו נוסף על, היו מבוצרות ע"י אבנים, ובירייה שטוחה אי אפשר היה לפגוע. כמובן שזה לא נכון לגבי יריות מנשק לא שטוח מסלול, אלא מיריות שנורו מטנקים או יריות של מרגמות. אבל הביצורים היו בהחלט אפקטיביים. אפשרו לאנשים לנוע בתוך המשלט, וגם בלי להיפגע. …

חירבת סאוויר הוא מקום עם הרבה סלעים, ומבחינת ביצורים יחסית לא היה כל כך קשה לעשות שם את הביצורים, כי מספיק שחפרת תעלות וקצת חיזקת את המקומות שהיו אבנים, חיזקת עמדות, אז זה לא היה מאוד מסובך.

מבחינה טופוגרפית היה מקום נוח מאוד לשליטה על הכביש מחברון לירושלים.

(ראיון עם דוד כוכב, ממגיני הגוש וחירבת סאוויר, יוני 2000, ארכיון כפר עציון).

מוש – דמותו של מפקד

באחד הימים של ראשית אדר ב' (21.3) ירד מהמטוס. תחילה לא ידענו את תפקידו ואת עברו. ראינו לפנינו צעיר תמיר ומסודר בהופעתו. מעיניו ניבטו עצבות ושקט. לא ידענו את פשרם, – האם הם ביטוי לתכונות אופי או תוצאה של הכרת חומרתה ורצינותה של הסכנה ושל ההשלמה אתה.

השקט, הענווה, העדינות ויפי הנימוסים ביחסו לכל אחד – מפקד, טוראי או אזרח – שבו את לב כל אנשי הגוש להעריכו. רציני, נמרץ, ואמיץ במילוי תפקידו הצבאי – רחוק הוא מכל גינוני צבא מיותרים ומכל שמץ של גאוות מפקדים. לאחר שהכרנו את התכונות האלה אצל דני מס ז"ל הפלמ"חאי, שמחנו להיווכח, כי גם מוש, איש החי"ש הרציני מיצג גם הוא, טיפוס נעלה של מפקד עברי. הבולט בעבודתו הוא הסדר, ההקפדה על הפרטים הקטנים. אשר עלולים לשכחם. כמעט שאין דבר הקשור בתפקידו הצבאי של הגוש, אשר מוש לא ישים לבו אליו, לא יכירנו מקרוב ולא יתרום מעצתו ומניסיונו. שעות עבודתו, מבוקר השכם ועד חצות הליל. לא פעם אנו מתפלאים על יכולתו לשאת בכל אלה.

כתפקיד ראשון ראה צורך ללכד את הגוש ליחידה לוחמת דרוכה וממושמעת. לא קל היה הדבר, אחרי אי הבנות שונות בין המשקים בינם לבין עצמם, ובינם לבין מפקדי חי"ש ופלמ"ח. מוש יישר הדורים, ניסה לפשר ולהסביר וגם ידע להטיל את מרותו כמפקד בעל סמכויות. כל הזמן משתדל לגשור גשר בין חיילים ואנשי משק, בין דתיים וחופשיים והכל מתוך מתינות והבנה לזולת. כאיש כפר ומשק יודע הוא להעריך את היצירה החקלאית, את השאיפה של המתיישב לשמור על הקיים – אך ביחד עם זאת הוא יודע איך לדרבן את החקלאים להשתלב במשטר הצבאי. הוא יודע לדבר במושגיהם ולשכנעם. ברצון רב נענים האנשים לתביעות הרבות ומוצאים טעם במילוין יותר מאשר בתקופה השלוה שקדמה.

גם לבעיותינו הדתיות השונות, המתעוררות בקשר לשעת החרום, אנו מוצאים אצלו הבנה. מוש נזהר להטיל בשטח זה את מרותו – כמפקד. בוחר הוא לשבת עם "הועדה ההלכתית" להסביר ולשכנע בחומרת תביעתו ובחיוניותה להגנת הגוש. האנשים מאזינים לדבריו נענים לדרישותיו.

לאחר זמן נודעו לנו המניעים להתנהגותו. מוש – משה זילברשמידט, חניך הבח"ד – "ברית חלוצים דתיים" בגרמניה ואחד מפעילי ההכשרה באנגליה, בא לגוש-עציון כאדם שאורחות החיים במשקים הדתיים, אינם זרים לו. ואם כי אינו נמנה בארץ בין חברי התנועה, הרי הוא יודע את מקור מחצבתם של המתיישבים בגוש ומבין לרוחם.

מוש הביא אתו לגוש רוח חדשה. חסל סדר ההתגוננות הפסיבית. אם הגוש רוצה למלא את תפקידו העיקרי, למענו כדאי להחזיק בו – לשמש עמדה קדומנית לירושלים הלוחמת, – חייבים אנשיו להסתכן, להעיז ולהפעיל את כל כוחם המועט, נגד האויב. יתכן, כי עקב זה צפייות סכנות מרובות. אך כבכל מלחמה, רבים סיכוייו של הצד היוזם והמעז. דבריו ומעשיו של מוש נוסכים בנו מידה רבה של בטחון.

מוש תובע הרחבת רשת הביצורים במשלטים ובעיקר במנזר, ובאוכף המוכתר, והוא מתכן תפיסת משלטים נוספים. יחד עם מפקדים וחבלנים הוא קובע את התכניות, ודואג להפעלת החיילים ואנשי הישובים בעבודות אלה. הוא ממריץ את מפקדי הישובים להרחיב את רשת הביצורים והתעלות בכל קטע ממנו צפויה סכנה. הוא סבור כי אין להסתפק בעמדות מעל פני השטח, יש לרדת אל מתחת לפני הקרקע, יש להרבות במקלטים נגד פגיעות נשק כבד ולהתחפר. הוא מתכנן תכניות להתקפות-נגד על הכפרים אשר מתאנים לגוש, בהתאם לצרכי המלחמה המתפתחים. לעת עתה – עד שנתבצר יותר, נאגור נשק ונקבל תגבורת הדרושה לפעולות יזומות אלה נסתפק רק בהטרדת התחבורה.

 ואף כי ברורה לרבים הסכנה הכרוכה בכל אלה, משתכנעים אנו כי זוהי הדרך הרצויה לגוש ולהגנת ירושלים ואנו מוכנים למלא אחרי הוראותיו של מפקדנו – בכל לב.

(י' בן יעקב, גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, עמ' 251-250, אגודת בני גוש עציון, בית ספר שדה – כפר עציון, "יד שפירא", תשמ"ג, מקום: אלון שבות – גוש עציון,)

חג הפסח קרב ובא. חג החירות. עם ישראל יצא ממצרים. ומה לגבי החירות של מדינת ישראל? הרהרנו והשבנו לעצמנו, כי השאלה אינה אם, אלא מתי.

בשלב הזה כבר היינו מנותקים. לא הייתה כל תקווה לקבל עזרה מבחוץ, ולא יכולנו אלא לסמוך על עצמנו. הדתיים שבינינו, ולא רק הם, סמכו גם על הקדוש ברוך הוא, וביודענו כי אנחנו נמצאים בחזית גוש עציון כשליחי מצווה להגן על ירושלים – קיווינו שיתקיים בנו המאמר "שליחי מצווה אינם ניזוקים."

(י' קופ, גדוד "מכמש" בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות, עמ' 162-163, הוצאת אתר הנצחה ממלכתי ומוזיאון גבעת התחמושת, 2002)

קרב כ"ה בניסן

כ"ה בניסן תש"ח – 4.5.1948

בתגובה על תקיפת התחבורה הערבית, הותקף גוש-עציון על-ידי המוני ערבים בסיוע תותחים ומשוריינים, בשיתוף פעיל של הלגיון-הערבי וכוחות המנדט-הבריטי שעדיין פעלו בארץ. מטרתם הייתה לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על הכביש הראשי, ירושלים-חברון, ומשבשים את התנועה בו. הבריטים תכננו לפנות את ירושלים, ביום תום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, 14 במאי 1948, בכמה צירי תנועה, שאחד מהן, הדרומי, היה מירושלים לעבר חברון ומשם למצרים. לפיכך טענו כי הם מבקשים להבטיח תנועה חופשית בציר תנועה ראשי זה.

לאחר קרב נואש, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר-הרוסי . עם ערב נתפס המנזר על-ידי כוחותינו ונמשכה תקיפת התחבורה הערבית, למרות שמצבו של גוש-עציון נתגלה כחמור ביותר. מוש (משה זילברשמיט הי"ד) – מפקדו האחרון של גוש-עציון, היה מודע היטב לכך שתקיפת התחבורה הערבית, בהוראת הפיקוד-העליון, עלולה להביא את גוש-עציון למערכה שתהיה למעלה מכוחו. אבל לפי דעתו: "… זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים".

מיומנו של חבר עין-צורים:

בבוקר הגיע עדי א. עם קבוצת אנשי חי"ש למשלט בסאויר, והוא קיבל את הפיקוד על המקום. משגברה ההתקפה על המנזר התחיל האויב להתקיף באש חזקה גם את המשלט שלנו. אנשינו שכבו בעמדות וציפו להסתערות האויב. בשעה 10.00 הורה המטה לעין צורים לשלוח אנשים עם מקלע לחירבת-סאויר כי שלשת המקלעים שהיו שם נתקלקלו. האנשים הגיעו למקום והצטרפו למערכת ההגנה. ההפגזה היתה קשה, מספר אנשים נפצעו פצעים קלים. מצב הרוחות היה מדוכא בגלל השמועה שהמנזר נפל בידי האויב. מצבנו היה קשה כי מספר האנשים במשלט היה מועט. ומספר הפצועים הלך ורב. האויב המשיך לשלוח בנו אש חזקה מתותחים ומכונות יריה שהוצבו על הכביש. בבוסתן שליד הבית שממול למשלט, הוצבה מרגמה "3 שהפגיזה אותנו קשה. לפתע, נראו מספר ערבים שהתקדמו דרך השטח המת והופיעו לא רחוק מהמשלט. הופעתם היתה פתאומית. כפי הנראה פונו מקודם המוקשים מהשטחים, כי לא שמענו אף התפוצצות אחת. הדפנו את ההסתערות. אחרי שנכשלה ההסתערות, המשיך האויב בהפגזת המשלט. קלע של תותח פגע בעמדה – יחיאל סרי נהרג ושניים נפצעו.

בשעה 4.00 אחה"צ התחילה הסתערות חדשה. בקטע הכביש ממול למשלט נעמדו 8—6 משוריינים ומהם שולחה אלינו אש חזקה של מכונות יריה ותותחים. בחיפוי אש זו התקדמו מאות ערבים עד למרחק של 50 מטר מעמדותינו. התקדמותם היתה לפי סדר צבאי ותוך קפיצות, לפניהם הלכו אנשים ובידיהם מגלי מוקשים (יתכן כי גם אנגלים היו ביניהם). כשאנשי האויב הגיעו לטווח קרוב נפתחה אש חזקה מעמדותינו ונזרקו רימונים – וההסתערות נשברה. בעת ההסתערות נשתתקה אש המשוריינים והם נסוגו לבית פג'ר. בשעות אלו נשלחה כתה מאנשי עין-צורים, שהיתה בעמדות חירבת-זכריה, כתגבורת לחירבת סאויר. האנשים שהגיעו למשלט החליפו את הלוחמים בעמדות ואיפשרו להם לנוח. בשעות הלילה שינו האנשים את מקום העמדות הקדומניות שבמשלט ושיפרו את הביצורים. הלוחמים הספיקו לנוח קצת ולהתכונן ליום הבא.

אבדותינו במשלט זה היו: הרוג אחד וששה פצועים. בסיור שנערך למחרת נמצאו בסביבה הסמוכה ביותר למשלט כ-70 זנבות פגזים וקלעי תותח. במרחק של 40 מטר מהעמדות נמצאו עשרות מוקשים מפורקים.

(מתוך אתר האינטרנט: אתר ההנצחה והמורשת בגוש עציון, עמותת בני גוש עציון)

דוד כוכב על עדי המפקד

כן, עדי היה בחור שיותר מבוגר מאיתנו. היה לו ניסיון צבאי, עד כמה שאני זוכר, ואני לא בטוח בזה, הוא אפילו היה בצבא הבריטי. והוא היה מאוד קול, מאוד רגוע. הוא בהחלט היה מפקד טוב, כי הוא נתן ביטחון לאנשים. רוב האנשים גויסו, חלק מהאנשים היו צעירים מאוד שגויסו בירושלים. חלק אפילו ישר מהגדנ"ע, ולא היה להם שום ניסיון.

לנו היה ניסיון בליווי שיירות ופעילות קודמת, אבל אלה היו אנשים כמעט ילדים, בני 17,18, שגויסו, התגייסו בירושלים. והם היו, בקושי עברו איזה הכשרה צבאית והם היו די מבוהלים. לא בדיוק מצאו, ידעו מה רוצים מהם. זה היה טוב שהיה מפקד שהיה ככה מנוסה, ונתן הרגשה של ביטחון ושלווה.

הוא ניהל אימונים, … הוא היה אחראי, … אבל במסגרת כמובן, היתה תכנית אימונים של הפלוגה כולה, כיוון שגם היה לנו אנשים במשלטים אחרים, במנזר, וגם במשלטים אחרים, גבעת המוכתר. כך שלמעשה אברשה שהיה מפקד הפלוגה ומעליו מוש שהיה מפקד, למעשה המפקד של הגוש כולו, הם הכינו תכנית אימונים וכל יחידה קיבלה את ההוראות דרך אברשה. … אנחנו ירינו כמובן על המשוריינים שהתקרבו אלינו, אבל לא יכולנו, לא היה לנו נשק שיכול היה לפגוע בהם. הנשק הקל שהיה לנו לא היה יכול לעמוד בפני השריון שלהם, והם נעמדו 3-4 משוריינים נעמדו ממש על יד, קרוב למשלט. וכל מי שככה הרים את הראש היה בסכנה של פגיעה.

ובאמת אני עברתי אני זוכר בין התעלות יחד עם עדי, ראינו מה שנעשה, איפה כל אחד בעמדה שלו, נתנו הוראות וכו'. ואח"כ עדי הרים את הראש מעל לעמדה והוא קיבל כדור ונהרג במקום. נהרג גם עוד חייל נוסף, ואנחנו המשכנו להתגונן. אבל בעצם זו היתה התגוננות לא פעילה כי לא היה לנו נשק שיכול היה לעמוד בפני פגזים שניתכו עלינו מכל צד.

 (ראיון עם דוד כוכב, ממגיני הגוש וחירבת סאוויר, יוני 2000, ארכיון כפר עציון).

-מאת שלמה גבעון- 1969

חבלנים פעילים בהר חברון, מוקשים בדרכים, יריות מן המארב, חיילי צה"ל ומשמר הגבול נפגעים, מפוצצים בתים בחלחול, עוצר בחברון ואילו אנשי "בית ספר שדה – כפר עציון" ממשיכים בפעילותם השגרתית מתכננים מסלולי הליכה חדשים בעזרת מפות ישנות מימי המנדט, מגלים אתרים נוספים, מתחקרים שיטות עיבוד חקלאי הנהוגות באזור ועוסקים בחקר אמות המים הקדומות לירושלים הבירה.

זה זמן מה פרש "בית ספר שדה – כפר עציון" את חסותו על אזור הר חברון. קבוצה של מדריכים צעירים, רובם חובשי כיפות סרוגות, ובראשם – יהושע כהן משדה בוקר, אימצו להם את הגבעות החשופות של נחלת שבט יהודה, את השבילים המוליכים למעון, כרמל, תל זיף ויוטה, את חורבת בית הכנסת העתיק בסמוע, היא אשתמוע התנכ"ית המוזכרת בספר יהושע, את הנופים העתיקים של קרית ארבע, קרית בעל, חלחול בית צור וגדור, את הנוף הקדום של עריסת האומה.

נפגשתי עימם השבוע ליד משטרת דהריה. במבואות חברון, יהושע עמד בתוקף על כך שנצא לשטח ונשוטט באזור. "כדי להבין מה זה ומה אנחנו עושים אתה חייב להצטרף אלינו ולראות את הדברים מקרוב" – אמר. לא הצטערתי שקיבלתי את הצעתו. היו שם יצחק גרינברג, המכונה אקלה, עופרה פייר, בת משק שדה אליהו, יוחנן קלפהולץ, ממתיישבי כפר עציון החדשים ויהושע כהן. תחילה נסענו לסמוע. לאחר שהתיישבנו על אבני החורבות של בית הכנסת בסמוע, פתח אקלה את תרמילו שלף מתוכו ספר תנ"ך והחל לקרוא פסוקים מספר.

שם – באפלולית הנעימה של חורבת בית הכנסת, שנבנה כמשוער בסוף תקופת שלטונה של רומא ביהודה, לשמע הדי מכות המכושים של הפועלים הערביים, מבני סמוע, המועסקים בעבודות שיחזור של בית הכנסת העתיק – הצליח אקלה המזוקן, בעל הכיפה הסרוגה, במה שאינם מצליחים, בדרך כלל, מורי ההיסטוריה בשיעורי התודעה היהודית: לעורר בנו כמיהה עזה לארץ יהודה.

בעת שהאזנו לדבריו, לפסוקים ולציטטות מתוך "מדרש רבה" כמו קמו לנגד עינינו תולדות העם: חלוקת הארץ לשבטי ישראל, הנביאים, השופטים, מלחמת דוד בגולית, ראשית המלוכה, הדרך המקשרת בין ירושלים – בית לחם – חברון – באר שבע, הורדוס וארץ אדומיה… אקלה הוא גבר כבן 24, בעל סבר רציני וזקן שחור עבות. הוא אב לארבע ילדים קטנים, ובעוד כמה חודשים יוולד אם ירצה השם ובמזל טוב, ילדו החמישי. הוא נמנע עם משפחות מתנחלי חברון, הכפופים לשלטונות הממשל הצבאי. חלק גדול מידיעותיו על הר חברון, שאב מעבודה במחיצתו של הארכיאולוג שמריה גוטמן.

אקלה מצביע על הקיר החיצוני הגבוה, התלוי על בלימה, הסוגר על בית הכנסת בסמוע ואומר: "כאשר פשטו כוחות צה"ל על סמוע, לפני מלחמת ששת הימים, הגיעו גם לאזור זה, מבלי לדעת שזהו בית הכנסת העתיק. השטח הוכן לפיצוץ וכאשר הופעלו המטענים, עפו כל הבתים בסביבה באוויר, פרט לקיר הזה, שנשאר לעמוד כבדרך נס…" עתה מוצב לידו שלט המכריז: "זהירות! סכנת מפולת!"

"המאניפסט"

רעיון "בית ספר שדה – כפר עציון", עלה בדעתו של יהושע כהן עם יישובו מחדש של כפר עציון, על ידי הבנים שאבותיהם הגנו על המקום במלחמת השחרור. מספר יהושע כהן, מאנשי לח"י לשעבר, שנמנה עם ראשוני קיבוץ שדה בוקר ובמשך השנים הפך לאיש סודו של דוד בן גוריון ומלווהו הקבוע בצעדות היומיות של "הזקן", "מיד לאחר ששת הימים נתגבשה דעה בליבי ההכרה שאזור הר חברון, עדיף על כל משימה אחרת. לכן החלטתי לנסוע ולתרום תרומה צנוע לתהליך הכרת האזור, על כל ההשלכות המתבקשות מכך, לגבי ירושלים, גוש עציון, הר חברון והקשר ההיסטורי שלנו למקומות אלה".

יהושע כהן תוחב לידינו צרור של ניירות, שהוציא מתוך תיק ישן, שהוא נושא עימו עתה בקביעות ואומר: המניפסט שלנו!!

"המניפסט" הוא נייר מודפס, שבראשו מתנוססת הכותרת: מרכז לימודי וחינוכי בגוש עציון. ראשי פרקים לעיון ומחשבה. בסעיף "מבוא", שבא לאחר מכן, כתוב: א) הרצון הפנימי לפרוע חוב לאומי וחברי לנופלים במערכות הגוש, ולמשפחותיהם ולרעיהם בקרב. ב) חינוך הנוער על ברכי מופת המעש החלוצי-התיישבותי, ופרשיות הגבורה האישית ושילובם במגע אישי חוויתי-לימודי עם נוף האזור, תולדותיו וסגולותיו המגוונות.

בסעיף "הגדרת מטרות כלליות" נאמר: א) הכרת אזור הר חברון ותולדותיו לתחומיו השונים. ב) חינוך ערכי על בסיס מורשת גוש עציון.

זוהי למעשה כל התורה על רגל אחת. כדי להגשימה, החליט יהושע כהן להינתק באורח זמני מקיבוצו שדה בוקר. רעייתו נחמה נתנה לו את ברכתה. הוא נועץ גם בדוד בן-גוריון, וגם הוא נתן את ברכתו, בתנאי שלא יהיה זה ניתוק לצמיתות מהקיבוץ שבנגב.

המדריכים

ביום בהיר אחד הופיע יהושע כהן בכפר עציון, והחל לשטוח תכניתו בפני המתיישבים החדשים, שחזרו זה עתה על עקבות אבותיהם, וידיהם מלאות עבודה בהקמת ענפי המשק, בעיות ביטחון ותוכניות בינוי.

היו שנדו בראשיהם בספקנות, ואולי גם היו שחשבו בסתר ליבם: הנה עוד "משוגע" אחד. אך יהושע כהן לא נרתע ואף מצא אנשים שעודדו אותו. הוא החל להגשים את התוכנית, צעד אחר צעד, ראשית גייס את צוות המדריכים. הוא חיפש אותם מבין מתיישבי האזור. את יצחק גרינברג (אקלה) מורה במקצועו, תלמיד ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, גילה בין מתנחלי חברון. את יוחנן קלפהולץ, רווק כבן 25, גבה קומה וצנום, חניך "בני-עקיבא", בנו של אחד מחברי כפר עציון, שנפל בקרב על הגנת הכפר במלחמת השחרור, מצא בין המתיישבים הצעירים, שבאו לחדש את ימי גוש עציון, שהיה שמור במשך כל השנים במשק ניר עציון.

עופרה פייר. בת משק שדה אליהו, בעמק בית שאן, שהשתתפה באחד המחזורים הראשונים של השתלמות מדריכים בבית ספר שדה כפר עציון, נקשרה בנפשה למפעל המיוחד, חזרה לאחר מכן ואמרה: אני נשארת!

את המדריך הרביעי, דוד עמית, קצין בצה"ל חבר משק בארות יצחק, לא פגשנו ב"יום החניך" שלנו בבית ספר שדה כפר עציון, "הוא ביקש שחרור מיוחד לכמה חודשים – סיפר יהושע כהן – כדי להתנדב בשירות בתעלה. אפשרנו לו את הדבר".

לצוות המדריכים צורפו חנן פורת, מזכיר משק כפר עציון, ויואל בן-נון, מישיבת "הר עציון", שניהם בקיאים בנושאי האמונה היהודית וקידוש השם. להשלמת שלד ההדרכה, נתבקשו לתרום את חלקם גם האקדמאים גדעון דניאל, בנושא גיאוגרפיה וגיאולוגיה, עמיחי מזר ושמעון ארזי – בשטח ההיסטוריה והארכיאולוגיה, ויצחק הריף בתחום הבוטניקה.

 בראש המוסד עומדת הנהלה המורכבת מנציגי מזכירות הקיבוץ הדתי, ממזכירות תנועת "בני-עקיבא", מר עקיבא קשת, מהמחלקה לנוער והחלוץ של הסוכנות. מר משה מושקוביץ, יו"ר המועצה האזורית "שפיר". כמו כן מסייעים למוסד, גופים שונים וביניהם: המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, משרד החינוך, הקק"ל והסוכנות.

" מסגרת זו, על צוות המדריכים והאקדמאים המועסקים באורח חלקי, מיועדת לעריכת סמנריונים וימי עיון מרוכזים, לכל הגופים והמסגרות שירצו לעבור במסלולים שנקבעו בתוכניות ההדרכה – אומר יהושע כהן – עד כה, כבר עברנו בהצלחה את שלבי ההרצה הראשונים. בקורסים השונים שערכנו, השתתפו קבוצות של נוער, בני חטיבת הקיבוץ המאוחד, בני עקיבא, גדנע"ים וקבוצות מחו"ל. בעתיד יש בדעתנו להרחיב את המסגרות ולאפשר השתתפותם של סטודנטים, גרעיני התיישבות, מדריכי תיירות, עובדי ציבור, אנשי הוראה מכל הזרמים, וקציני צה"ל".

המסלולים

תוכנית המסלולים כוללת בין השאר את הנושאים המרכזיים הבאים: מורשת גוש עציון, בעקבות הל"ה (מחלקת ההר, בת 35 הלוחמים, ששוגרה בתחילת 1948 כתגבורת לגוש הנצור, הותקפה בדרך, כותרה על ידי אלפי ערבים ולחמה עד האיש האחרון) אמות המים הקדומות לירושלים, בעקבות המלך דוד, קרבות המקבים, מרד בר-כוכבא ונושא קידוש השם. בצד החומר העיוני כלולים סיורים מודרכים בשטח, בתוך הנוף, שבו התרחשו האירועים ההיסטוריים, תוך הדגשת הרקע הגיאוגרפי, הטופוגרפי, האקלימי וכו'. הנה למשל מסלול המוקדש לנושא הגבורה בישראל. הוא מתחיל בתצפית על שטח הקרבות בגוש עציון, משם – לגבעת התחמושת, עליה להר הצופים, ירידה בדרך "אוגוסטה ויקטוריה", עליה לכיוון הר הבית בדרך הצנחנים וסיום ליד הכותל המערבי, שם נערכה שיחת סיכום משולבת בנושא "אתחלתה דגאולה". ואכן, ביקור ב"גבעת הקרב" – צפונית-מערבית לכפר עציון הוא חוויה מיוחדת במינה. הגענו לשם בשעות אחר הצהריים, עלינו לנקודת תצפית, בין שני הכפרים הערביים ג'בע וצוריף, ושמענו מפי יהושע כהן תיאור מרתק על "פרשת הל"ה ".

במקום זה, אנו מקריאים לחניכים את פרק "חזון העצמות היבשות" מספר יחזקאל אמרה עפרה והוסיפה "תמיד אני חשה מחדש בהתרגשות האוחזת בחניכים, שרבים מהם מזילים דמעות ממש".

"היו אצלנו בני נוער מחוץ לארץ – סיפר יהושע כהן – ולמחרת הביקור כאן ב'גבעת הקרב' לקחנו אותם לסיור במצדה. בגמר הסיור שם ניגש אלי נער יהודי אמריקני ואמר לי, כשדמעות מתנוצצות בעיניו: עכשיו אני מבין על מה מסרו מגיני מצדה את נפשם".

(עיתון "מעריב", יום שישי, נובמבר 14, 1969, עמ' 21)

ימי מאורעות וקרב

פעולות האיבה פרצו למחרת ההכרזה באו"ם על הקמת מדינה-יהודית בארץ-ישראל,אור ל-י"ז בכסלו תש"ח (29.11.47). ימים ספורים לאחר מכן התנכלו הערבים גם ליישוב היהודי המבודד בגוש-עציון. ארבעת יישובי גוש-עציון מצאו עצמם כלואים בטבעת כפרים ערביים עויינים, הדרך היחידה המקשרת בין גוש-עציון ליישוב היהודי – ירושלים, עוברת באיזור אל-חאדר ובית-לחם. הכביש היה נתון לשליטה ערבית לכל ארכו. על-פי החלטת-החלוקה, שאושרה ונתקבלה על-ידי ההנהגה היהודית, עתיד היה גוש-עציון להימצא עמוק בתוככי המדינה-הערבית שעתידה לקום. חברי הקיבוצים, בעצה אחת עם ההנהגה הלאומית, החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם, בלא שידעו מה צופן להם העתיד.

הציוד הצבאי בגוש-עציון היה דל בכמות ובאיכות. כנגד אלפי ערבים מאורגנים בכנופיות, וחמושים בנשק קל ובכמות בלתי מוגבלת של תחמושת, התייצב קומץ מגינים – המתיישבים ותגבורות מכוח ההגנה: אנשי הפלמ"ח, החי"ש, סטודנטים ואחרים – מצוידים בנשק קל ודל, כמעט בלא תחמושת. ביישובים; נשים וילדים, מערך משקי שכלל בעלי-חיים, מטעים וגידולי-שדה, בתי-מרגוע וניצנים של ענפים תעשייתיים. הקיבוצים בלתי מבוצרים ומחופרים, ואינם ערוכים לקרב.

מיד עם היוודע החלטת-החלוקה שיגר הפיקוד העליון לגוש-עציון יחידת תגבורת של הפלמ"ח בפיקודו של אחד מטובי המפקדים בפלמ"ח, דני מס, שמוּנה למפקד גוש-עציון כולו. דני מס החל בהכשרת האיזור לקראת המערכה הצפויה; ביצור עמדות, תפיסת משלטים, היערכות משקית, וגיבוש המרחב כולו למתחם הגנתי אחד מאורגן ומלוכד.

כ"ח בכסלו תש"ח– 11.12.1947 – הוּתקפה שיירת נוסעים ואספקה שנעה מירושלים לגוש-עציון. עשרות פורעים ערבים ארבו לשיירה בעיקול שבמעלה הדרך הצרה והמפותלת. כתום קרב הגנה נואש נהרגו עשרה מנוסעי השיירה. טנדר אחד נסוג לבית-לחם להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא. יתומים ראשונים, אלמנות ראשונות בכפר-עציון. בבית-הקברות בגוש-עציון נטמנו חמישה מהנופלים, האחרים נטמנו בירושלים.

מוצאי-שבת, אור לא' בטבת תש"ח – לאחר נפילת השיירה הראשונה, נתקבל מברק עידוד מאת הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אברהם הלוי הרצוג:

בדמע ובצער אני כותב אליכם דברי תנחומים אלה.חִזקו ואִמצו כי ישועת ה' קרובה לבוא. ועתה כל מה שהנכם מוצאים לנחוץ בעניין ההגנה עשו.בְּנוּ כל הדרוש – ואל תתחשבו בשבת קדשנו.זה לא רק מותר אלא חובה לעשות, וה' יגן עליכם ויחיש ישועתו.

כ"ג בטבת תש"ח– 5.1.1948 – תנאי המצור, המשטר המלחמתי והדאגה לשלום הילדים, הביאואת פיקוד-ההגנה, בעצה אחת עם חברי הקיבוצים, להחלטה על פינוי הילדים, רוב האמהות, הורים קשישים וחולים, מגוש-עציון לירושלים. אלה שוכנו במנזר-רטיסבון, ובשכונת בית-הכרם בירושלים, וחווּ את ימי המצור הקשים בעיר הנאבקת על קיומה. הקשר בין בני המשפחות נותק, רק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות.

ב' בשבט תש"ח– 13.1.1948 – הוּתקפה שיירה שנעה בדרכה חזרה מגוש-עציון לירושלים. שני מגינים – נוטר וחבר קיבוץ רבדים – נהרגו בקרב, במבואות בית-לחם.

ג' בשבט תש"ח– 14.1.1948- עם שחר הותקף גוש-עציון על-ידי המוני פורעים ערבים שהוזעקו מהסביבה ואף מהנגב ומהשומרון. במהלך הקרב הקשה ניסו התוקפים לבתר את גוש-עציון, על-ידי כיבוש חרבת-זכריה, עליה הגנו אנשי הפלמ"ח. כתוצאה מפעולת-נגד מוצלחת של מגיני גוש-עציון הונסו התוקפים בהותירם אבידות כבדות. בקרב נהרגו שלושה לוחמים ממגיני גוש-עציון. הייתה זו ההתקפה הגדולה הראשונה מסוגה במלחמת-השחרור, בה הציגו הכנופיות הערביות כושר ארגון, היערכות, תכנון וביצוע צבאי, בפיקודו של מנהיגם המוכשר והנערץ, עבד-אל-קאדר חוסיני. הדיפת ההתקפה הייתה ציון דרך חשוב במערכה.

עם ערב מצאו עצמם המגינים במצב חמור. התחמושת כמעט אזלה, לא היו בגוש-עציון חומרי רפואה ופלסמה לפצועים, מכשירי-הקשר חדלו לפעול בהעדר מצברים. מצב זה הביא את פיקוד ההגנה בירושלים לשלוח את "מחלקת-ההר" להביא תגבורת בכוח-אדם ובציוד, לגוש-עציון ולהיערך לקראת חידוש ההתקפה הערבית.

מחלקת ה-ל"ה

מחלקה שהורכבה מ40- לוחמים, אנשי הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של דני מס – שהוחלף בתפקידו כמפקד גוש-עציון על-ידי עוזי נרקיס – יצאה בלילה לאחר יום ההתקפה במסע רגלי מירושלים לגוש-עציון, אך נאלצה לשוב על עקבותיה. למחרת, בלילה בין ד-ה בשבט תש"ח (15-16.1.1948), יצאו הלוחמים שוב לדרכם במסלול שונה, כשהם נושאים תגבורת בנשק ובתחמושת, חומרי רפואה, מצברים וחמרי נפץ לגוש-עציון. המחלקה התעכבה במושבה הר-טוב, אליה הגיעה בנסיעה מירושלים. שני לוחמים נותרו במושבה מחוסר נשק. בדרך נפצע אחד הבחורים ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר-טוב.

שלושים וחמישה לוחמים המשיכו לצעוד לעבר גוש-עציון, למרות השעה המאוחרת – 01.00 בלילה כשלפניהם עוד כ25- ק"מ, בדרך העוברת בקרבת כפרים ערבים עויינים, במעלה הר-חברון. עם אור ראשון נתגלו על-ידי ערבים משכימי קום באיזור הכפר צוריף.מרחק קצר למדי היה עליהם לעבור כדי להיחלץ מאיזור הסכנה, אך דרכם נחסמה. התפתח קרב עז בין המחלקה לבין המוני ערבים שכִתרו אותה. תוך כדי תנועה עם פצועים לעבר רכס הסנסן הגבוה, התבצרו הלוחמים על גבעה נ.ג. 573 אליה הגיעו מדרום, מוואדי עציונה העמוק שלמרגלותיה. על ראש הגבעה התנהל קרב אחרון שנמשך עד שעות הערב, כשגוש-עציון מטרת מסעם נראה באופק.

רק כשאזלה התחמושת של הלוחמים, הצליחו הערבים להסתער על הגבעה ולכבוש אותה. הפורעים שללו, בזזו ולאחר מכן אף התעללו בגוויות. יומיים לאחר הקרב הובאו גופות הקרבנות, על-ידי מפקח משטרה בריטי – הימיש דוגין – לכפר-עציון ושם נקברו.

בין הנופלים בקרב זה מטובי הלוחמים והמפקדים בפלמ"ח ובחי"ש. לאחר מלחמת-השחרור הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנקברו בגוש-עציון לקבורה בבית-הקברות-הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

הווי מצור

חורף קשה פקד את הרי-חברון. המצור הכביד על החברים. פירוד המשפחות, הדאגה לגורל היקירים, המשק החקלאי שנהרס – עמל שנים ירד לטמיון. ומעל הכל שורת הקברים בבית-הקברות התארכה, הנופלים בקרבות פערו חלל עמוק בלבבות. חרף כל זאת עלה בידי המתיישבים – המגינים לקיים חיי תרבות ורוח, לדבוק בדרך חייהם היהודית – החלוצית, ולהשרות על גוש-עציון הלוחם קדושה וטהרה, מסירות ואמונה.

בעקבות ההתקפה הראשונה, נפילת הל"ה ודרישה לנסיגה מגוש-עציון, כתב חבר עין-צורים להוריו בתל-אביב:

… לא מובן לנו מה הפאניקה הזאת? מהי אסיפת-ההורים שאתם עורכים שם? היישוב נמצא במבחן האש, ואתם מכינים שם תוכניות נסיגה. וכי בשביל זה שאני בנם של הורים אלו ואלו ולא של הורים אלמונים אחרים, הִנכם עורכים כל זאת?… יהא ברור לכם, לא בנים יחידים אנו ליישוב, לא טובים אנו מהמגינים על אנשי העיר-העתיקה, לא טובים אנו מאלה המגינים על שכונת מנשייה, למען תוכלו אתם האזרחים להמשיך באורח חיים נורמלי. לכל אחד יש תפקיד, אנו נמלא את תפקידנו כאן.שיהא ברור לכל ההורים – לא נזוז מפה! הננו מוגנים היטב, נשיב מלחמה שערה. הפסיקו את אסיפות-ההורים שלכם! שנו את תוכן מכתביכם, שִלחו מכתבים בעלי תוכן אחר, שנרגיש שהורים עבריים כותבים אותם.

זִכרו אב ואם יקרים! הננו מלאי זעם על נפילת חברינו וניקום את דמם.איתנים אנו ברוחנו.

נפתלי.

במבחן הנאמנות

באמצע אדר א' תש"ח, (2.1948), הגיעה לכפר-עציון הצעה מטעם מחלקת-ההתיישבות של הסוכנות-היהודית: להעביר את חברי כפר-עציון בעלי המשפחות, עם החברוֹת והילדים ששהו בירושלים, למקום אחר, לייסד יישוב חדש. נראה היה שהפירוד הממושך והנטל הביטחוני כבד מנשוא. הסוכנות-היהודית לא הייתה מסוגלת לפרנס את הקבוצה המפוצלת, שמקורות פרנסתה בגוש-עציון נסתמו.

שלושה ימים התכנסו חברי כפר-עציון לאסיפת-חברים, לדון בהצעה.נימוקי היגיון ורגש, הערכות ביטחוניות וחברתיות-קיבוציות, נשזרו אלו באלו. להלן מבחר מדברי החברים:

"את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו, זה גם בלתי מוסרי …"

"לדעתי צריך להיאחז במקום בציפרניים ממש".

"… עלינו לשקול את ההצעה מנקודת מבט אחת בלבד: איזו פעולה עשויה לשמור יותר על שלמות הקבוצה … באיזה מצב יש סיכון יותר גדול להתפוררות הקבוצה, ואיך למנוע מצב זה …"

"השאלה היא פוליטית, אם נוכל להישאר במדינה-ערבית בזמן שהיא אינה מסכימה לכך ומכריזה שלא תשאיר נפש יהודית חיה בגבולותיה …"

"ייתכן שברגע האחרון יצטרכו להוציא אותנו מכאן מבלי להתחשב עם דעתנו או רצוננו".

"הייתי מן הראשונים שהגיעו לכפר-עציון לפני חמש שנים.הלכתי לכאן מבלי לעשות חשבונות מה נשקף לנו ומה יהיה גורלו של כפר-עציון. לא אהיה מוכן להיות מן הראשונים שיצאו מפה. בעצם הדיון אני רואה אסון לכל עץ שנשתל ולכל בית שנבנה במקום הזה. כל אבן יקרה לנו וקדושה לנו האדמה הזאת, שבהגנה עליה נפלו מיטב חברינו. שאלת התפרקותה של הקבוצה כאילו נדחקת הצִדה לעומת טרגדיה זאת. הנימוק של 'אהבתי את ביתי' אינו מורגש בוויכוח, והלא כולנו אוהבים כל סלע ואבן, כל עץ ורגב במקום הזה. ואם תגידו שזה עניין של רגש – נתפסתי לרגשנות זו.

לדעת כמה מהחברים דומה מצבנו למצב האנשים בתל-חי, בימי טרומפלדור, גם אז היו שטענו שלא כדאי להחזיק בתל-חי, אך ההיסטוריה הוכיחה את ההפך".

ההצעה נדחתה. הקבוצה כולה נשארה בהר, ודרשה פתרון לבעיה הכספית על-ידי המוסדות הלאומיים.

שדה-התעופה– עקב חסימת הדרך לגוש-עציון, החלו בחיפוש פתרונות לקשר עם גוש-עציון בדרך האוויר. בשלב ראשון עסקו בהצנחת אספקה, נשק ותחמושת. על-פי-רוב התרסק הציוד תוך כדי נפילתו, או שנפל בידי האויב.

בשלב שני הוחל בהכשרת מסלול נחיתה למטוסים קלים – "פרימוסים", בלב גוש-עציון. ביום כ"ז בשבט תש"ח (7.2.1948) נחת המטוס הראשון בגוש-עציון. בדרך זו הגיעה מעט אספקה ותחמושת, נתאפשרה תנועת מפקדים, העברת פצועים ועוד. כמות המטען שנשאו המטוסים הייתה דלה ביותר ולא היה בכך פתרון לבעיות הקשות בגוש-עציון באותם הימים.

שיירת "נבי-דניאל"

ביום ט"ז באדר ב' תש"ח– 27.3.48 – פרצה והגיעה לגוש-עציון שיירה ארוכה ובה תגבורת בלוחמים וכן 120 טון אספקה, ציוד ותחמושת. בדרכה חזרה נתקלה השיירה במחסומים שהניחו אנשי הכנופיות סמוך לאתר "נֶבִּי-דָנִיאָל", הניצב על ראש הרכס. במבואות בית-לחם, סמוך לבית ערבי בודד הניצב על אֵם-הדרך, נעצרה השיירה, כשהיא מותקפת על-ידי המוני פורעים ערבים מהרכסים סביב. משוריין פורץ-מחסומים שנסע בראש השיירה נתקע כשהוא מנותק מגוף השיירה ובו 14 לוחמים. עם ערב, לאחר שכמה מהם נפגעו ולא נראה כל סיכוי לחלצם, למרות נסיונות שנעשו על-ידי משוריינים אחרים, יצאו מתוכו שלושה לוחמים שלא נפגעו. מיד לאחר מכן פוּצץ המשוריין על הנותרים בו – כנראה בידי זרובבל הורוביץ הי"ד, מפקד המשוריין, מתוך שאבד כל סיכוי לחלצם והערבים קרבו למשוריין.

שאר אנשי השיירה, 180 במספר, המשיכו לנהל קרב נואש מתוך הבית-הבודד בו התבצרו, על אֵם הדרך, במשך יום ולילה ויום, עד שחולצו בידי הכוח הבריטי. הנשק, המשוריינים והציוד הועברו על ידי הבריטים לערבים.הבריטים סירבו לקחת את 13 ההרוגים שנותרו בשטח הקרב.הגוויות פונו למחרת, והובאו לקבורה בירושלים.

פלוגת מלווי השיירות של ההגנה במחוז ירושלים נדלדלה וחדלה להתקיים, עקב אובדן הנשק, הרכב המשוריין וחלק מהלוחמים שנפגעו. לאחר נפילת השיירה – באותו שבוע נפגעו גם שיירת חולדה ושיירת יחיעם – נשלח מברק מירושלים לתל-אביב, המודיע לפיקוד-העליון כי העיר עומדת בפני חרפת רעב, בשל הפסקת השיירות., על ציר השפלה-ירושלים.

מכתבו של חבר כפר-עציון בעצם ימי המצור:

"… בשטח הפעולה התרבותית לא הייתה כמעט תקופה של עירנות והתעניינות כבימים אלה.לומדים, מי מתוך עניין בלימוד עצמו ומי מתוך חוסר עניין במשהו אחר. אלה ואלה יושבים והוגים בתורה. בשעות בין-הערביים תמצא חוג חברים הצולל בים-התלמוד, מתקיימים חוגים אחרים למִשנה ולתנ"ך. מרצים על נושאים בספרות, בידיעת-הארץ ובמקצועות הטבע. נערכות מסיבות שבת ומעידן לעידן גם הופעה של החוג הדראמטי.הכל מבוצע בכוחותינו הדלים.

כשתצא בשעה כזו מפתח 'נווה-עובדיה' ותראה את ההרים השוממים שמסביב ומעבר להם קינים של ארס והרס, היית רוצה שתופיע על הרכסים האלה דמותו הפלאית של ר' לוי יצחק מברדיטשב, להוכיח לו לריבון-העולמים מי מול מי עומד פה במערכה. אך עד שיופיע ר' לוי יצחק מברדיטשב, שֹוּמה עלינו להעמיד שם מליצי-יושר אחרים, אשר את שפתם יטיבו שכנינו להבין. התגבורת שהגיעה אלינו מעודדת אותנו מאד … לא אלמן ישראל".

(יהושע ל. הי"ד)

תקיפת התחבורה הערבית

בתקופת המצור עסקו מגיני גוש-עציון, נוסף על הגנת היישובים וכחלק ממנה, בתקיפת התחבורה הערבית על הכביש חברון-ירושלים. כביש שקשר את ריכוז כוחות האויב; הלגיון-הערבי והכנופיות בחברון ובסביבתה, עם ירושלים הבירה. מגיני גוש-עציון תפסו משלטים במנזר-הרוסי ובחרבת סאוויר, משם שלטו על קטע מהכביש. פוצצו מעבירי-מים, הניחו מוקשים ומחסומים, הציבו מארבים לרכב הכנופיות ולשיירות הלגיון-הערבי.

המטרה שהציב הפיקוד-העליון לתקיפת התחבורה הערבית הייתה שיבוש יכולת התנועה של האוייב לעבר העיר ירושלים, ואף ריתוק כוחות אוייב לאיזור גוש-עציון, במטרה להקל את הלחץ על הכוחות המגינים בירושלים. קצין הלגיון-הערבי שלחם באיזור העיד כי בראשית חודש מאי 1948, הגיע פיקוד הלגיון-הערבי למסקנה שלא ניתן יהיה לעבור לירושלים על מנת לכבוש אותה, כל זמן שגוש-עציון יושב על אֵם-הדרך. גוש-עציון היה לעמדה-קדמית להגנת ירושלים הבירה. בפקודת המטה-העליון ראו בכך הלוחמים את עיקר יעודו ותפקידו של גוש-עציון במערכה.

"פעולת העונשין"

בתגובה על פעילות תוקפנית זו תקפו הערבים מספר פעמים באש רובים, מקלעים ואף תותחים את משלטי גוש-עציון הקידמיים וכן את היישובים.

כ"ה בניסן תש"ח– 4.5.1948 – בתגובה על תקיפת התחבורה הערבית, הותקף גוש-עציון על-ידי המוני ערבים בסיוע תותחים ומשוריינים, בשיתוף פעיל של הלגיון-הערבי וכוחות המנדט-הבריטי שעדיין פעלו בארץ. מטרתם הייתה לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על הכביש הראשי, ירושלים – חברון, ומשבשים את התנועה בו. הבריטים תכננו לפנות את ירושלים, ביום תום המנדט הבריטי על-ארץ-ישראל, 14 במאי 1948, בכמה צירי תנועה, הדרומי – מירושלים לעבר חברון ומשם למצרים, לפיכך טענו כי הם מבקשים להבטיח תנועה חופשית בציר תנועה ראשי זה.

לאחר קרב נואש, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר-הרוסי. עם ערב נתפס המנזר על-ידי כוחותינו ונמשכה תקיפת התחבורה הערבית, למרות שמצבו של גוש-עציון נתגלה כחמור ביותר.מוש (משה זילברשמיט הי"ד) – מפקדו האחרון של גוש-עציון, היה מודע היטב לכך שתקיפת התחבורה הערבית, בהוראת הפיקוד-העליון, עלולה להביא את גוש-עציון למערכה שתהיה למעלה מכוחו. לפי דעתו: "… זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים".

דברי הספד לחללי ההתקפה בכ"ה בניסן תש"ח (4.5.1948)

"מה אנו ומה חיינו – העיקר הוא המפעל בו אנו חיים.נכה באוייב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו.תשובתנו נחושה – נצח ירושלים".

(מוש – מפקד גוש עציון, הי"ד)

מתוך מכתב אחרון של חבר כפר-עציון:

"… איני יודע אם אנחנו נזכה, בכל אופן ילדינו היקרים הם כבר יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית ולמען זה אנו מוכנים להילחם. החזית היא רחבה וכללית, המלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב, זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה".

(שלום ג. הי"ד)

הקרב האחרון

ג' באייר תש"ח– 12.5.1948- החל הקרב המכריע על גוש-עציון. כוחות הלגיון-הערבי, אנשי כנופיות וערבים בלתי סדירים, בסיוע תותחים ומשורינים, רוכזו מבעוד מועד ונערכו בלילה לקראת ההתקפה. עם שחר הסתערו על משלטי גוש-עציון ועל היישובים. גלים גלים תקפו הערבים את קומץ המגינים הדל והמותש שנותר להגן על גוש-עציון בכוחותיו האחרונים.

מול כוחות אוייב עדיפים בנשק ובהיקף הלוחמים, נכבשו המשלטים החיצוניים ואנשיהם נסוגו אל היישובים עצמם. המנזר-הרוסי, אוכף-המוכתאר, חרבת-סאוויר, גבעת-העץ, הגבעה-הצהובה, שדה-התעופה הזעיר שלמרגלותיה – כל אלה נפלו בידי האוייב ביום הראשון לקרבות. גוש-עציון בוּתר לשני חלקים; כפר-עציון ומשואות-יצחק בדרום, עין-צורים ורבדים בצפון. בלילה נעשו הכנות אחרונות להמשך המערכה עם בוקר. הפצועים עם הצוות הרפואי הועברו בחשאי ובחסות החשיכה מכפר-עציון למשואות-יצחק, שהייתה מוגנת ומוצנעת יותר. נעשו נסיונות לחדש את הקשר בין היישובים שנותק במשך היום, אך הנסיונות כשלו.הקשר עם הפיקוד בירושלים עדיין נשמר, אך עזרה וסיוע ליישובים לא הגיעו.

לקראת יום הקרבות הבא, נותרו מגיני גוש-עציון מפוצלים לשני גושים, בלא קשר וסיוע הדדי.מפקד הגוש, מוש(משה זלברשמיט הי"ד) – נהרג בקרב על המנזר-הרוסי, ולא היה עוד פיקוד מרכזי לגוש-עציון. רוב המשלטים היו בידי הערבים. כמות הנשק והתחמושת שנותרה בידי המגינים הייתה אפסית – נגד תותחים ומשוריינים הציבו מרגמה "3 אחת ומעט נשק קל. רבים מהלוחמים נפגעו ביום הקרב הראשון.סיוע מבחוץ לא הגיע.

ד' באייר תש"ח– 13.5.1948-עם שחר חודשה ההתקפה כשמגמת הכוח התוקף – כיבוש כפר-עציון. לאחר נסיונות רבים שנהדפו על ידי המגינים, פרצו בשעות הצהריים משורייני האויב את שער קיבוץ כפר-עציון וחדרו לתוכו. בתחילה ניסו המגינים להמשיך ולהילחם בתוככי הקיבוץ, אך הכוח הערבי העדיף עשרת מונים הכריע את הקרב. תשדורת אחרונה מכפר-עציון לירושלים בִּשֹרה: "מלכה נפלה" – כפר-עציון נפל בקרב!

לאחר נפילת כפר-עציון, נערך טבח אכזרי במגיניו,127 לוחמים נפלו באותו יום בכפר-עציון, רק ארבעה נותרו בחיים.

ביום ה', ד' באייר תש"ח (13.5.1948), על סף תקומת מדינת-ישראל, נפל שדוד גוש-עציון.

240 מתיישבים ולוחמים נפלו בקרבות גוש-עציון.לימים קבעה הכנסת את יום נפילת כפר-עציון כיום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל. למחרת, יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948, הוכרזה מדינת-ישראל.

מדינת-ישראל הוקמה לאורו של לפיד גוש-עציון הבוער.

בעקבות נפילת כפר-עציון, הסדירו ראשי המוסדות-הלאומיים, בתיאום עם הצלב האדום, הפסקת אש. אנשי משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, ועימם הלוחמים מהיחידות המגוייסות נלקחו בשבי הלגיון-הערבי לעבר-הירדן. השבויים שוכנו במחנה אום אל-ג'מאל, שם ישבו הגברים כתשעה חודשים, הבנות שוחררו לאחר שישה שבועות.

בייצר הנקמה וההרס, הביאו הערבים חורבן והרס על גוש-עציון. שרידים דלים בלבד נותרו מגוש יישובים פורח ומשגשג, שכולו עלה בלהבות.

"… לכוהני עמל במקדש מולדת – דימינוכם אנשי עציון. כמבין סלעים צמחתם ועליתם – אנשי ההר.בשבילי עקידה – בין חברון לירושלים – צעדתם בדד. הרים קדומים הִצמחתם-הִפרחתם. עד נעקדתם עליהם כעולות תמימות. קורבן ציבור שלם נעקד על מזבחו. על-סף המדינה ולמענה חלל נפלו. חרב ישראל בידם ונצח ירושלים בפיהם".

הרב משה צבי נריה

דברי הערכה והספד

"… מגיני גוש-עציון הצילו את ירושלים. ארבע נקודות בלב שטח האוייב לא נתנו להם לגשת לשערי העיר. רבים, רבים מידי בשבילנו נפלו שם. אבל אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת-המוות ליישוב, שהייתה כמונחת בקופסה של האוייב, לא ניתנה – אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון …"

דויד בן גוריון, תש"ט 1949