מלחמת העצמאות קטעה את כל התוכניות, היא שִנתה בהינף אחד את פני הדברים. באחת נשמעו החקלאים-החלוצים לצו השעה: "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים" (יואל ד י), לא מרצון אלא בכורח הנסיבות היו המתיישבים החלוצים ללוחמים.
תוכנית החלוקה
אור ל-יז בכסלו תש"ח (29.11.47) התקבלה באו"ם החלטת החלוקה – הקמת מדינה יהודית ולצִדה מדינה ערבית בארץ ישראל. עם היוודע דבר ההחלטה יצאו חברי הקיבוצים בגוש עציון בריקודים סוערים ונלהבים. סוף סוף, אחרי שנות גלות ארוכה ומיוסרת, הוחלט להעניק לעם ישראל בארץ ישראל כברת ארץ בה יבנה את ביתו הלאומי. על פי מפת החלוקה עתיד היה גוש עציון להימצא עמוק בתוככי המדינה הערבית שאמורה לקום. מציאות מורכבת זו לא עִמעמה את השמחה ביישובי גוש עציון באותו לילה, חרף העובדה שלא נעלמה מהם משמעות ההחלטה לגבי ביתם שבהר. פעולות האיבה פרצו למחרת, ערביי ארץ ישראל החלו במאבק מר ורווי דמים על דרכי התחבורה, במיוחד ליישובים העבריים המבודדים, בגליל, בנגב ובהר. ימים ספורים לאחר מכן התנכלו הערבים גם ליישוב היהודי בגוש עציון, שהיה כלוא בטבעת כפרים ערביים, הדרך היחידה המקשרת בין גוש עציון ליישוב היהודי – ירושלים, עוברת באזור אל-ח'אדר ובית לחם. הכביש היה נתון לשליטה ערבית לכל ארכו. חברי הקיבוצים, בעצה אחת עם ההנהגה הלאומית, החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם, בלא שידעו בבירור מה צופן להם העתיד.
הציוד הצבאי בגוש עציון היה דל. כנגד אלפי ערבים מאורגנים וחמושים בנשק קל ובכמות בלתי מוגבלת של תחמושת, התייצב קומץ מגינים – מתיישבים ותגבורות מכוח ההגנה: אנשי הפלמ"ח, החי"ש, סטודנטים ואחרים – מצוידים בנשק קל ודל, כמעט בלא תחמושת. ביישובים נשים וילדים, מערך משקי; בעלי חיים, מטעים וגידולי שדה, בתי מרגוע וניצנים של ענפים תעשייתיים. הקיבוצים בלתי מבוצרים ומחופרים, ואינם ערוכים לקרב. עם פרוץ פעולות האיבה ברחבי הארץ שיגרה מפקדת ההגנה בירושלים יחידת תגבורת של הפלמ"ח לגוש עציון, בפיקודו של אחד מבכירי המפקדים בפלמ"ח, דני מס, שמוּנה למפקד גוש עציון. הוחל בהכשרת האזור לקראת המערכה הצפויה; ביצור, עמדות, תפיסת משלטים, היערכות משקית וגיבוש המרחב למתחם הגנתי אחד מלוכד.
"שיירת העשרה"
כח בכסלו תש"ח – 11.12.1947 – בעת הדלקת נר רביעי של חנוכה, הוּתקפה שיירת נוסעים ואספקה שנעה מירושלים לגוש עציון. עשרות פורעים ערבים ארבו לשיירה בעיקול שבמעלה הדרך הצרה והמפותלת ופתחו באש. הנוסעים, חברי הקיבוצים והנוטרים, אנשי יחידת האבטחה, השיבו אש וקפצו מהמכונית. בקרב הגנה נואש נהרגו עשרה מנוסעי השיירה. הטנדר האחרון בשיירה נסוג לבית לחם להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא. המוני ערבים משולהבים ירדו מהרכסים ופשטו על הפצועים והחללים. בקרב ההגנה הנואש נהרגו עשרה מנוסעי השיירה, בהם חברי הקיבוצים ואנשי יחידת האבטחה. בבית הקברות בכפר עציון נטמנו למחרת חמישה מהנופלים, רעיהם לנשק נטמנו בירושלים.
קשה הייתה המהלומה הראשונה, קורבן דמים כבד. שתי אלמנות הילכו נוגות ואבלות בשבילי כפר עציון הנצורה ועמן שני יתומים רכים. באחת הובהר לחברים כמה קשה ונוראה עשויה להיות החלטתם להעפיל להר, חרף הקשיים, ובהם הבדידות והניתוק. בדומייה עצורה נשאו החברים את יגונם והמשיכו לשאת בעול הכבד שהכתיפו על שכמם. מצור כבד הוטל על יישובי גוש עציון.
כג בטבת תש"ח – 5.1.1948 – תנאי המצור, המשטר המלחמתי והדאגה לשלום הילדים, הביאו את החברות והחברים בכפר עציון ובמשואות יצחק, בעצה אחת עם מִפקדת ההגנה, להחליט על פינוי הילדים, רוב האימהות, הורים קשישים וחולים לירושלים. בלב כבד ובדאגה רבה הוחלט על הפינוי. 62 ילדי כפר עציון, 11 ילדי משואות יצחק ורוב האימהות נפרדו מהאבות, עלו על הרכבים המשוריינים ויצאו בדרכם לירושלים. הם שוכנו במנזר רטיסבון ובשכונת בית הכרם וחווּ את ימי המצור הקשים בעיר הנצורה והנאבקת על קיומה. שוב נותק הקשר בין משפחות החברים בכפר עציון. לעיתים הגיע מכתב, לעיתים התקיימה שיחת אלחוט קצרה וקטועה בין אבא, אמא וילד.
הקרב הראשון – "מסביב יהום הסער"
ימי ראשית שבט תש"ח, ינואר 1948, היו ימים קשים ומרים. שרשרת אירועים פקדה את גוש עציון הנצור והותירה ארבעים ואחד קורבנות וכמה פצועים, רובם נפלו במאמץ לפרוץ את המצור. לא עוד היתקלויות בודדות עם אנשי הכנופיות הערביות, הפעם הייתה זו פעולה משולבת בה נטלו חלק לוחמים ערבים מאומנים ומצוידים ולצדם אנשי הכנופיות הרצחניות. המלחמה הלכה ולבשה צורה מוחשית, גילתה את פניה האכזריוֹת.
א-ב בשבט תש"ח – 12-13.1.1948 – הוּתקפה שיירה שנעה בדרכה מירושלים לגוש עציון. למחרת הותקפה שוב בדרכה חזרה לירושלים. שני מגינים – נוטר וחבר קיבוץ רבדים – נהרגו בקרב, במבואות בית לחם. גופתו של הנוטר, עובדיה זרובבל, שקפץ מהרכב להעניק טיפול רפואי לאחד הנוסעים שנפגע, לא אותרה עד היום.
ג' בשבט תש"ח – 14.1.1948 – עם שחר הותקף גוש עציון על-ידי כוח ערבי ממחנה האימונים בצוריף, ג'יהאד אל מוקאדס, ועמם המוני פורעים שהוזעקו מהר חברון, מהנגב ומהשומרון. על ההתקפה פיקד איברהים אבו דיה, איש צוריף, מפקד מחנה האימונים שהוקם שם. התוקפים ניסו לבתר את גוש עציון על-ידי כיבוש משלט חרבת זכריה. פעולת נגד נועזת ומוצלחת של יחידת פלמ"ח קטנה, בפיקודו של מפקד מחלקה צעיר, אריה טפר (עמית), גרמה לתבוסת התוקפים ולמנוסתם מגוש עציון בהותירם אבדות כבדות. שלושה לוחמים ממגיני גוש עציון נהרגו בקרב, תשעה נפצעו. הייתה זו ההתקפה הגדולה הראשונה מסוגה במלחמת העצמאות. הצבא הערבי-פלשתינאי, ג'יהאד אל מוקדס, הראה כושר ארגון, היערכות, תכנון וביצוע צבאי. הדיפת ההתקפה הייתה ציון דרך חשוב במערכה. לימים, קבע יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שהייתה זו התקפת הנגד המוצלחת ביותר במלחמת העצמאות.
עם ערב מצאו עצמם המגינים במצב חמור. התחמושת כמעט אזלה, חסרו חומרי רפואה ופלסמה לפצועים, מכשירי הקשר כמעט חדלו לפעול, המצברים התרוקנו. המודיעין דיווח על היערכות ערבית לחידוש ההתקפה. מצב זה הביא את מפקד ההגנה במחוז ירושלים לשגר לגוש עציון, עוד בליל ההתקפה, תגבורת בכוח אדם ובציוד צבאי, לקראת חידוש ההתקפה הערבית שהייתה צפויה בימים הקרובים.
מחלקת ה-ל"ה
בלילה לאחר יום ההתקפה יצאה במסע רגלי מירושלים לגוש עציון מחלקת תגבורת שהורכבה מ-40 לוחמים, אנשי הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של דני מס. הוא הוחלף בתפקידו כמפקד גוש עציון על-ידי עוזי נרקיס, ימים ספורים קודם לכן. לוחמי התגבורת נשאו עמם נשק ותחמושת, ציוד רפואי, מצברים וחומרי נפץ לגוש עציון הנצור. נוכח חסימת כביש ירושלים – גוש עציון, הוחלט שמחלקת התגבורת תגיע לגוש עציון במסע רגלי. החלטה שגרתית למדי באותם ימים. באשמורת אחרונה נאלצה המחלקה לשוב על עקבותיה לבסיס היציאה, סמינר בית הכרם בירושלים. למחרת, בלילה בין ד-ה בשבט תש"ח (15-16.1.1948), יצאו הלוחמים שוב לדרכם. הפעם בחרו במסלול שונה, שהיה מוכר לסיירי הפלמ"ח ממסעות קודמים לגוש עציון. המחלקה התארגנה במושבה הר טוב, אליה הגיעה בנסיעה מירושלים. שני לוחמים נותרו במושבה מחוסר נשק. בראשית המסע הרגלי נפצע אחד הבחורים ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר טוב.
שלושים וחמישה לוחמים המשיכו במסע רגלי מפרך לעבר גוש עציון, למרות השעה המאוחרת. לפניהם עוד כ-22 ק"מ, בקרבת כפרים ערבים עוינים, במעלה הר חברון. עם אור ראשון נתגלו הלוחמים על ידי שתי נשים ערביות וכנראה גם רועים משכימי קום, במפגש ואדיות סמוך לכפר צוריף, מקום אליו הגיעו על פי תכנון המקורי. מרחק קצר היה עליהם לעבור כדי להיחלץ מהסכנה, אך דרכם נחסמה. קרב עז ניטש בין המחלקה לבין המוני ערבים שכִתרו אותה. לוחמי מחלקת ההר ירדו לערוץ נחל עציונה, תפסו מסתור וניתקו מגע מהתוקפים הרבים שכיתרו אותם. בשעות אחר הצהרים מטפסים הלוחמים במדרון התלול אל גבעת הקרב (נ.ג. 573). הם מתגלים, הקרב מתלקח שנית. על ראש גבעת הקרב הם תופסים עמדות ומנהלים קרב גבורה נואש. תחמושתם אוזלת. לוחמים נפגעים מאש האויב. התוקפים מסתערים על הגבעה פעם אחר פעם, נהדפים ולבסוף כובשים אותה. על ראש גבעת הקרב נותר לוחם עברי אחרון שמקדם את פני התוקפים ואבן בידו. גם הוא נופל בקרב שנמשך עד שעות הערב, מועד כניסת השבת. גוש עציון מטרת מסעם נראה באופק.
הפורעים שללו, בזזו ולאחר מכן אף התעללו בגוויות. יומיים לאחר הקרב הביא מפקח משטרה בריטי, הימיש דוגן, את הקורבנות לכפר עציון ושם נקברו בטקס צבאי מלא. בין הנופלים בקרב מטובי הלוחמים והמפקדים בפלמ"ח ובחי"ש. לאחר מלחמת העצמאות הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנפלו בקרבות גוש עציון, לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. לזכרם כתב המשורר חיים גורי, אף הוא לוחם פלמ"ח במחוז ירושלים, את שירו הנודע, "הנה מוטלות גופותינו".
חורף קשה פקד את הר חברון בתש"ח, 1948. המצור הכבד עורר בקרב הנצורים חששות ותהיות. פירוד המשפחות, הדאגה לגורל יקיריהם, המשק החקלאי נהרס – עמל שנים ירד לטמיון. ומעל הכל שורת הקברים הארוכה של הנופלים בקרב פערה חלל עמוק בלבבות.
בעקבות ההתקפה הראשונה, נפילת הל"ה ודרישה לנסיגה, כתב חבר עין-צורים להוריו בתל-אביב:
… לא מובן לנו מה הפאניקה הזאת? מהי אסיפת-ההורים שאתם עורכים שם? היישוב נמצא במבחן האש, ואתם מכינים שם תוכניות נסיגה. וכי בשביל זה שאני בנם של הורים אלו ואלו ולא של הורים אלמונים אחרים, הִנכם עורכים כל זאת?… יהא ברור לכם, לא בנים יחידים אנו ליישוב, לא טובים אנו מהמגינים על אנשי העיר-העתיקה, לא טובים אנו מאלה המגינים על שכונת מנשייה, למען תוכלו אתם האזרחים להמשיך באורח חיים נורמלי. לכל אחד יש תפקיד, אנו נמלא את תפקידנו כאן. שיהא ברור לכל ההורים – לא נזוז מפה! הננו מוגנים היטב, נשיב מלחמה שערה. הפסיקו את אסיפות-ההורים שלכם! שנו את תוכן מכתביכם, שִלחו מכתבים בעלי תוכן אחר, שנרגיש שהורים עבריים כותבים אותם.
זִכרו אב ואם יקרים! הננו מלאי זעם על נפילת חברינו וניקום את דמם. איתנים אנו ברוחנו. נפתלי.
בסערת הקרבות והנופלים בשבט תש"ח, ינואר 1948, כתב חבר קיבוץ רבדים:
גורל מיוחד נפל בחלקו של עמנו, גורל אכזרי וקשה אשר היה מנת חלקנו בלבד, גורל הסבל והייסורים. היש עוד עם בעולם אשר עבר את הדרך הקשה, העקובה מדם, שעבר עם ישראל? – היש עוד עם אשר קמו לו צרים כאשר קמו לנו? – לא עברה תקופה אחת אשר לא נשפך בה דמו של עמנו, לא הייתה תקופה שלא פתחו את פִּצְענו הישן שלא הספיק עוד להגליד ממכה קודמת. ואנו, בניו הצעירים של עם ישראל, עלינו הוטל התפקיד הגדול – לגאול, ליצור מציאות לעם במולדת. מציאות בונה, יוצרת. אך אין הישג בלי הקרבה. אין בונים מולדת בלי קורבנות …
רצה הגורל שדווקא אתם [חברי רבדים שנפלו בקרבות], אשר הלכתם מאיתנו, אתם שרק אתמול הייתם בין כובשי האדמה, אתם תִפלו, אתם תִתנו את חייכם. בקרב על החיים מצאתם את מותכם! על כן אנו – אל בכי! עלינו להמשיך את אשר התחלתם. כאילו עומדים אתם לפנינו ופוקדים: בל נרפה את המתח. בל יאוחזנו ריפיון ידיים. רק קדימה! ושוב, רק קדימה! להמשיך את המפעל אשר למענו מסרתם את נפשכם. ואתם, היו בטוחים – אנו נמשיך! הלב נצבט אך היד עובדת. ביראת כבוד עומדים אנו לפניכם ונשבעים.
באמצע אדר א תש"ח, (2.1948), העלו המוסדות המיישבים הצעה להעביר את חברי כפר עציון בעלי המשפחות, עם החברוֹת והילדים ששהו בירושלים, לשפלה ולייסד יישוב חדש בתחומי מדינת ישראל שעתיה לקום בקרוב. נראה היה למוסדות שהפירוד הממושך והנטל הביטחוני כבד מנשוא. התעורר קושי לפרנס את הקבוצה המפוצלת, שמקורות פרנסתה בגוש עציון נסתמו. שלושה ימים התכנסו חברי כפר עציון לאסיפת חברים, לדון בהצעת הפינוי. נימוקי היגיון ורגש, הערכות ביטחוניות וחברתיות-קיבוציות, נשזרו אלו באלו. להלן מבחר מדברי החברים:
מכתבו של חבר כפר עציון בעצם ימי המצור:
"… בשטח הפעולה התרבותית לא הייתה כמעט תקופה של עירנות והתעניינות כבימים אלה. לומדים, מי מתוך עניין בלימוד עצמו ומי מתוך חוסר עניין במשהו אחר. אלה ואלה יושבים והוגים בתורה. בשעות בין-הערביים תמצא חוג חברים הצולל בים-התלמוד, מתקיימים חוגים אחרים למִשנה ולתנ"ך. מרצים על נושאים בספרות, בידיעת-הארץ ובמקצועות הטבע. נערכות מסיבות שבת ומעידן לעידן גם הופעה של החוג הדרמטי. הכל מבוצע בכוחותינו הדלים.
כשתצא בשעה כזו מפתח 'נווה-עובדיה' ותראה את ההרים השוממים שמסביב ומעבר להם קינים של ארס והרס, היית רוצה שתופיע על הרכסים האלה דמותו הפלאית של ר' לוי יצחק מברדיטשב, להוכיח לו לריבון-העולמים מי מול מי עומד פה במערכה. אך עד שיופיע ר' לוי יצחק מברדיטשב, שֹוּמה עלינו להעמיד שם מליצי-יושר אחרים, אשר את שפתם יטיבו שכנינו להבין. התגבורת שהגיעה אלינו מעודדת אותנו מאד … לא אלמן ישראל". (יהושע לוינוביץ, חבר כפר עציון)
ההצעה נדחתה. הקבוצה בחרה להישאר בהר ודרשה מהמוסדות הלאומיים פתרון לבעיה הכספית, הן למתיישבים-המגינים והן לאימהות ולילדים ששהו בירושלים.
חרף כל זאת עלה בידי המתיישבים-המגינים לקיים חיי תרבות ורוח, לדבוק בדרך חייהם היהודית – החלוצית, ולהשרות על גוש עציון הלוחם קדושה וטהרה, מסירות ואמונה, גובה ועומק. בימי המצור הקשה והמיוסר לא הסתפקו החברים בביצור פיזי ובהכנות לקרב. הם שקדו על ביצור הרוח ויצקו לחייהם עושר תרבותי ודתי. הרצאות במגוון נושאים, חוגי לימוד, הופעת החוג
הדרמטי, תערוכת פרחים ועוד. אלה עטפו את החברים בעת הקשה. תוכנית עשירה זו הופעלה בזכות כישרונות, ידע והשכלה שהיו אצורים בין המתיישבים ואנשי היחידות המגויסות. עוצמות רוחניות התגלו, צימאון הלימוד גבר. אלה מעניקים לפרשת גוש עציון ממד ייחודי – מופת לחיילים, ללוחמים.
שדה התעופה
עקב חסימת הכביש ושבילי ההרים לגוש עציון, החלו בחיפוש פתרונות לקשר עם גוש עציון בדרך האוויר. בשלב ראשון עסקו בהצנחת אספקה, נשק ותחמושת (הציוד נזרק מהמטוס, ללא מצנח). על פי רוב התרסק הציוד תוך כדי נפילתו או שנפל בידי האויב. בשלב שני הוחל בהכשרת מסלול נחיתה למטוסים קלים – "פרימוסים", בלב גוש עציון. ביום כז בשבט תש"ח (7.2.1948) נחת המטוס הראשון בגוש עציון. בדרך זו הגיעה מעט אספקה ותחמושת, התאפשרה תנועת מפקדים, העברת פצועים ועוד. כמות המטען שנשאו המטוסים הייתה דלה ביותר ולא היה בכך פתרון לבעיות הקשות בגוש עציון באותם הימים.
שיירת נבי דניאל
בשבת, טז באדר ב תש"ח – 27.3.48 – פרצה והגיעה לגוש עציון שיירה ובה תגבורת לוחמים וכן 120 טון אספקה, ציוד ותחמושת. בדרכה חזרה נתקלה השיירה במחסומים שהניחו אנשי הכנופיות סמוך לאתר נֶבִּי דָנִיאָל, שעל ראש הרכס. במבואות בית לחם, סמוך לבית ערבי בודד על אֵם הדרך, נעצרה השיירה כשהיא מותקפת על-ידי המוני פורעים ערבים מהרכסים. משוריין פורץ מחסומים שנסע בראש השיירה נתקע כשהוא מנותק מהשיירה ובו 14 לוחמים. עם ערב, לאחר שכמה מהם נפגעו והניסיונות לחלצם כשלו, יצאו ממנו שלושה לוחמים שלא נפגעו. מיד לאחר מכן פוּצץ המשוריין על הנותרים בו – כנראה בידי מפקדו, זרובבל הורוביץ, מתוך שאבד כל סיכוי לחלצם והערבים קרבו למשוריין. על כך זכה זרובבל הורוביץ בעיטור גיבור ישראל.
180 אנשי השיירה המשיכו לנהל קרב נואש מתוך הבית הבודד בו התבצרו, במשך יום ולילה ויום, עד שחולצו בידי כוח בריטי. הנשק, המשוריינים והציוד הועברו על ידי הבריטים לערבים. הבריטים סירבו לקחת את ההרוגים שנותרו בשטח הקרב. הגוויות פונו למחרת והובאו לקבורה בירושלים.
פלוגת מלווי השיירות של ההגנה במחוז ירושלים נדלדלה וחדלה להתקיים, עקב אובדן הנשק, הרכב המשוריין והלוחמים שנפגעו. בעקבות זאת נשלח מברק מהמטה בירושלים לפיקוד העליון בתל אביב: ירושלים עומדת בפני חרפת רעב, בשל הפסקת השיירות מהשפלה ירושלים. נפילת השיירה, באותו שבוע בו נפגעו גם שיירת חולדה ושיירת יחיעם, הבהירה לצמרת הביטחונית כי חובה לשנות את תפיסת המגננה ולעבור למתקפה. על רקע זה יצאו כוחות ההגנה למבצע נחשון – הבקעת הדרך לירושלים וכיבוש הרכסים השולטים על הכביש העולה ירושלימה.
למען ירושלים – תקיפת התחבורה הערבית
עם בוא האביב חל מפנה דרמטי במערכה בגוש עציון. כביש ירושלים-חברון, שגבה דמם של לוחמים רבים בשיירות שהותקפו לאורכו, היה למלכודת אש לאויב. הפיקוד העליון הטיל על לוחמי גוש עציון לשבש את התחבורה הערבית בין חברון לירושלים ולרתק כוחות אויב לגוש עציון. זאת במטרה להקל את הלחץ על המגינים בירושלים ולהעניק להגנה פרק זמן נוסף לביצורה של העיר. כוחות גדולים של הליגיון והכנופיות התרכזו בהר חברון ומדרום לו, בדרכם לירושלים. גוש עציון היה המענה להגנה על העיר מדרום. בכך הִתמצה ייעודו בשלב האחרון של המערכה. קצין המבצעים בפיקוד העליון, יגאל ידין, העריך כי משימה זו היא גורלית לעתידה של ירושלים העברית. אך נוכח עוצמת האויב טמונה בה סכנה גדולה לעתידו של גוש עציון.
מוש, מפקדו האחרון של גוש עציון, הוביל את המגינים לחסום את כביש חברון-ירושלים ולבלום את תנועת האויב לעיר הקודש. המנזר הרוסי וחרבת סאוויר השולטים על הכביש הראשי ועל כביש הכניסה לגוש עציון, נתפסו על ידי המגינים והיו למשלטים קבועים. פּוּצצו מעבירי מים לאורך הכביש. הונחו מוקשים ומחסומים. הוצבו מארבים לרכב הכנופיות ולשיירות הליגיון. שיירות כלי רכב של האויב הותקפו ונפגעו. בשביעי של פסח, כא בניסן תש"ח, 30.4.1948, התחולל במִנזר סן סימון שבשכונת קטמון, קרב מכריע לגורל ירושלים העברית. כוחות הפלמ"ח עמדו בפני נסיגה מול כוחות האויב שהוטלו למערכה. הפיקוד דרש מלוחמי גוש עציון לחולל מהומה על הכביש הראשי ולמשוך כוחות אויב לגוש עציון, וכך עשו. נציג גוש עציון ליד המוסדות בירושלים, רשם ביומנו: "בסיפוק רב שמענו כי למגיני הגוש היה חלק בכיבוש השכונה [קטמון] אנשי המטה מציינים כי הקרבות בכביש חברון-ירושלים ריתקו כוחות אויב ומנעו מהם להביא תגבורת ללוחמים העירקיים [בירושלים]. קצין הליגיון שלחם באיזור העיד כי בראשית מאי 1948, הגיע הליגיון למסקנה שלא יוכל לתקוף את ירושלים, כל עוד גוש עציון שוכן על אֵם הדרך. גלים גלים תקפו הליגיון והכנופיות את גוש עציון. שִריוני האויב ותותחיו מול קומץ מגינים מצוידים בנשק דל ובמעט תחמושת. גוש עציון היה עמדה קדמית להגנת הבירה. הלוחמים ראו בכך את עיקר ייעודו ותפקידו של גוש עציון במערכה.
"פעולת העונשין"
כה בניסן תש"ח – 4.5.1948 – בתגובה על תקיפת התחבורה הערבית, הותקף גוש עציון על-ידי הליגיון הערבי בסיוע המוני ערבים, בשיתוף כוחות בריטיים. תותחים ומשוריינים הטיל הליגיון למערכה במטרה לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על כביש ירושלים – חברון. לאחר קרב נואש, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר הרוסי. עם ערב נתפס המנזר שוב על-ידי כוחותינו. מוש (משה זילברשמיט), מפקדו האחרון של גוש עציון, היה מודע לכך שתקיפת התחבורה הערבית עלולה להביא את גוש עציון למערכה שתהיה למעלה מכוחו. בישיבת מפקדים אחרונה הבהיר את דעתו ואת דרכו בפיקוד על גוש עציון: "זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים".
דברי הספד לחללי ההתקפה בכ"ה בניסן תש"ח (4.5.1948)
"מה אנו ומה חיינו – העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו. תשובתנו נחושה – נצח ירושלים".
(מוש – מפקדו האחרון של גוש עציון)
ההכרה בתפקידו של גוש עציון במערכה על ירושלים ומשמעותה לעתידו של גוש עציון, לא נותרה נחלת המפקדים. היא חלחלה לתודעת הלוחמים שהיו נכונים למערכה ומודעים לסיכון שבה. כך כתב חבר כפר עציון, שלום ג', לרעייתו בימי המערכה האחרונים:
איני יודע אם אנחנו נִזכה, בכל אופן ילדינו היקרים הם יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית ולמען זה אנו מוכנים להילחם. החזית היא רחבה וכללית, המלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב, זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה.
