קטגוריה: מאמרים כללי

קרב כה' בניסן

תאור המשלט ותכונותיו:

בשם "ההר הרוסי" נקרא ההר הנשקף ממזרח לכפר עציון, סמוך לכביש הראשי,שוכן בגובה 960 מטר מעל פני הים, עליו נמצא המנזר של הכנסיה הפרבוסלאבית הרוסית.

המנזר השתייך לכנסיה בפרובוסלבית-רוסית שבירושלים ושמש מקום התבודדות לשני נזירים, שהתקיימו על תמיכה כספית מן הכנסיה.הפיקו מעט תוצרת חקלאית מכרם המנזר.המנזר והחצר הושכרו למשפחה ערבית נוצרית מבית לחם, ובה זקן אחד, שתי זקנות ושני צעירים.

המנזר בנוי על פסגת הר גבוה. דרך סלולה הובילה מן הכביש הפנימי, לא הרחק מן ההסתעפות מן הכביש הראשי, עד לשער הברזל של החצר.משם נמשך שביל צר ביום שתי חומות עבות,עד למדרגות בנין המנזר.

המנזר היה מוקף חורשת אלונים ואורנים. חורשות מטע עצי פרי,וכרם זיתים השתרעו על שטח 200 דונם. שטח המנזר היה מוקף חומה עבה בנויה אבני מדות.

בתוך החצר עמדו שני בנינים, הקטן יותר שימש בית מגורים לאריס ולאורוות. השני הוא העיקרי, שימש מקום מגורים, ומקום התייחדות ותפילה לנזירים. מעל לקומה הראשונה היה מגדל וגזוזטרה פתוחה לכביש הראשי ולכפר עציון, הבניין היה בנוי אבנים עבות. בחצר היו שתי בריכות לאגירת מים.המלאי יכול היה לספק את תצרוכת המגנים לכל תקופות השנה. בחצר המנזר נמצא מלאי ניכר של עצים וחומרי בנין. בכל השטח היו הרבה קיפולי קרקע וסלעים הנוחים להתבצרות. במקום היו מערות וכוכים מימים קדומים, שהיה אפשר להתאימם למקלטים,לבתי חולים ולמכן המפקדה.

המנזר שלט על קטע ניכר של הכביש הפנימי של הגוש, על רוכסי סאוויר מצפון, על הכביש הראשי, על כביש בית פאג'ר ממזרח, על עמק הברכה ובית הקפה. במקומות אלה רגיל היה האויב לרכז את כוחותיו בכל התקפותיו על הגוש.

דרכי הנסיגה מן המנזר לא היו קלות. בחומה שהקיפה את החצר נפרצה פרצה אשר דרכה אפשר היה להגיע לדרך הרומאית שהובילה בכוון שטחי כפר עציון. דרך שנייה עברה בתוך שטח המטעים ונמשכה בתוך תעלות, שנחפרו לשם כך, עד למשלט ההר הרוסי.

כיבוש המשלט על ידי האויב, היה מונע את האפשרות לכבשו בחזרה, בגלל מצבו הטופוגרפי הנוח לאויב, והקשה לאנשי הגוש. דרכי הנסיגה ממנו היו קשים ביותר: מדרונו המערבי גלוי וחשוף, כשעמק עמוק חוצה בינו לבין כפר עציון, שטח נרחב וחשוף, שרוע בינו לבין "גבעת העץ", ואין דרך כבושה שתקשר אותו עם הישובים בגוש.

ההר נמצא בשטח ראית האויב בבית-אומר. במקרה והאוכף הדרומי עבר לידי האויב, יכול היה לפגוע באנשינו מפנים ומאחור. בגלל כל המגרעות האלה, הניחו כי המשלט הזה ישמש לעיתים לגזרת קרב בפני עצמה.

תפקידי המשלט

1. למנוע מן האויב את תפיסת המבצר החזק ביותר בגוש, ממנו היה פשר להטריד את כפר עציון את משלט אוכף המוכתר, ולהוציא מכלל שימוש את שדה התעופה.
2. הבטחת הכביש הפנימי לגוש ,המקום המעבר הצר ביותר.
3. הבטחת אגפיו הדרומיים של משלט ח'רבת סאויר (גבעת החי"ש), והגבעות הסמוכות לו.
4. שליטה על קטע הכביש הראשי לאורך 3 ק"מ, עד כדי שיתוק התחבורה של האויב ומניעת הערכותו מול גוש עציון.
5. מניעת דרכי האויב לירושלים, וכך להקל על המערכה לירושלים.

בשנת תרצ"ה הובאו למנזר הרוסי, שהנזירים נטשו אותו, קבוצה של עשרים שלושים פועלים, מרביתם מאנשי השומר. אלו הקימו ישוב שנשא את השם כפר עציון, תרגום שמו של המייסד הולצמן (הולץ=עץ). הוא נתכוון להקים במקום שלושה יישובים: "כפר עציון", "פרי עמל", "יער עציון". ישובים אלו היו עתידים להתפרנס בעיקר על משק מטעים מגוון, רפת לול, ופיתוח ענפי קיט באזור. תנאי החיים במקום היו קשים, לעיתים חסרו מים ומזון. האנשים חיו במקום ללא משפחותים ועסקו בעיקר בהכשרת קרקע, סיכול, הכנת בורות לנטיעה, וטיפול במשתלה שהוקמה במקום. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (אפריל 1936), החלו הערבים להתנכל לישוב היהודי בכפר עציון. קו הטלפון נותק, מטעי הפרי נעקרו, מספר פעמים נורו יריות לעבר הפועלים, שמצבם הלך והחמיר. בחודש אב תרצ"ו (אוגוסט 1936) הותקף הישוב פעמים אחדות ברציפות ואז נטשה קבוצת הפועלים את המקום וכל העמל הרב שהושקע בו ירד לטימיון.

לאדמת כפר עציון

יצאתי מחברון, לראות בחבלי לידה של ישוב חדש בכפר עציון. בבואי לאדמת כפר עציון, שאלוני ערבים אחדים: "מתי תיבנה פה המושבה היהודית?" והם קיבלו את תשובתי בשמחה: המושבה תיבנה אחרי חודשים אחדים. בגבולות כפר עציון חווה עזובה של רוסים ומנזר גרמני. שני המקומות האלה עטורים בגנים יפים. אדמות כפר עציון הן היום בצד זה הגבול הדרומי של ארץ ישראל "הישראלית". לפני יהודה המכבי היתה "בית צור" הסמוכה לכאן הגבול הדרומי. יהודה המכבי פרץ גבול זה והרחיבו לצד דרום. גם אנו מריכים ל"מכבי" כזה, אשר ימשיך את הישוב דרומה.

שם מצאנו מסד לישוב יהודי. שני מניינים יהודים, הגרים בבית המנזר הרוסי, ועוסקים במדידת הקרקעות וחלוקתן, בעבודת המשתלות וכו'. זרים הכינו להם דירה טובה " בתים אשר לא בנית" "ובורות חצובים אשר לא חצבת". איזו מושבה זכתה לכך בצעדים הראשונים? מצאנו ספרים ועיתונים עברים וכו'. וטלפון מחובר לבית לחם יהודה. יותר מזה, ראינו כד חלב מובל העירה… בלילות אור הנקודה מאיר למרחקים…

(אליהו יהושוע לבנון)

תולדות הקמת המשלט

בתאריך ג' בשבט, 14/1/1948, החלה התקפה על כל יישובי גוש-עציון. במהלך קרב זה עלו להר הרוסי מאות לוחמים ערבים ותקפו ממנו את כפר עציון.

לאחר קרב זה מיקשו מגיני גוש-עציון את העמדות שהאויב הקים בהר במהלך הקרב. זמן קצר לאחר מכן נתפס המשלט כעמדת תצפית בשעות היום בידי מגיני הגוש. הכוח שהחזיק בו לא עלה על שניים או שלושה אנשים מצוידים ברובים. במקרה של התקרבות האויב היה מתפקידם לעדכן את המפקדה ולסגת. בתקופה מאוחרת יותר, עם התגברות כוחו של הגוש, ביצרו הסטודנטים את המשלט וחפרו עמדות. הסביבה מוקשה. במדרונו המערבי הוקם אוהל, לשיכונם של המגינים אשר שמרו בו ביום ובלילה.

לאחר תפיסת "המנזר" הפך המשלט לבסיס עורפי של המנזר,ועל האנשים שהחזיקו בו הוטל למנוע את איגופו של המנזר מצד הרכסים הדרומיים. כוחו העיקרי של המשלט הועתק דרומה.כשהמשלט נמסר לפקודתה של פלוגה ב' חי"ש, התמסרו אנשיה להשלמת ביצוריו- נחפרו תעלות רבות והושמו סבכי תיל סביב. משהתחילו להתקיף את תחבורת האויב בכביש הראשי, שימש המשלט בסיס לפעולות אלה, הואיל ולא רצו לגלות לאויב שהמנזר בידינו. 

כאחד התפקידים החשובים העומדים בפני הגוש נראית הסדרת התחבורה הערבית בכביש הערבית בכביש הראשי ובכבישים הפנמיים המחברים את כוחותינו, אם זה על ידי פעולות מיקוש וחבלה או בהתקפות, שירות –בהתאם לתוכנית קבועה ומותאמת לצרכי מלחמה. פעולה זו עלולה למנוע מאת האויב לנוע באופן חופשי באזור, לרכז את כוחותיו ולבצע את תכניותיו מבלי מפריע. על ידי כך נוכל להחליש את לחצו על עורקי התחבורה החיוניים לנו.

נוסף לכך יש לבצע פעולות חבלה והטרדה על אובייקטים שונים המשמרים כנקודות אחיזה צבאית או כלכלית לכוחות האויב , או המסכנים באופן ישיר את עמדותינו. את הפעולות הראשונות נצטרך לבצע בסביבה הקרובה, אך עם הגדלת כוחותינו וציודם והעלאת כושר לחימתם תביא ודאי הזדמנות לפעולות באזורים רחוקים יותר.

הטרדת תחבורת האויב ועמדותיו תרתק הרבה מכוחותיו במרחבי האזור ובזאת נקל על המערכה לירושלים העיר ובארץ כולה.

עם התקרבות תאריך עזיבת הבריטים את הארץ ובגבור הקרבות,יוכלו כוחותינו שבמחוז ירושלים לנוע באופן חופשי יותר. יש להתכונן לקראת תקופה זו,הצופנת בתוכה אפשרות של מגע וקשר בינינו לבין כוחותינו העיקריים. היה רצוי לנו לו היינו מגיעים בשלב זה לידי כיבוש משלטים לאורך הכביש הראשי ירושלים חברון ויצירת מגע עם כוחותינו שבנגב וביתק חלקי הדרום.

נוסח המברק:

כפר עציון

בהול

כפר עציון

מכמש

חסום מיד את הכביש בכל האמצעים שבידך. הוראות על הפסקת הפעולה תקבל מנמרוד.

30.4.48'

מפקדת ירושלים אסרה על גוש-עציון להסתבך בקרב עם הלגיון אך מצוקת לוחמי קטמון ומנזר סן-סימון הביאו את ירושלים לדרישה (30.4.48)לחסום את הכביש בפני כל גורם ערבי, ובכל מחיר. ירושלים ניצלה, אך גורלו של הגוש נחרץ. (התמונה-מספרו של א.רטנר)

קרב כ"ה בניסן, הרביעי במאי

חג הפסח חלף, החלו ימי ספירת העומר, ימי פורענות לישראל, ימי האבל על תלמידי רבי עקיבא.

הערבים גמרו אומר בליבם לפרוץ לירושלים ויהי מה. הם ביקשו לעשות זאת עוד לפני שיסתיים המנדאט. כוחותינו, שחסמו את תנועתם לאורך הכביש, מנעו מן הלגיון את הגשמת מטרתו. דומה שמפקדי הלגיון עדיין לא עמדו על נחישות ההחלטה של אנשי הגוש. בתמימותם מדברים המפקדים הערבים על "פעולת עונשין", בה יוכו המשלטים אשר על הכביש- המנזר הרוסי וחרבת סאויר ובכך ילמדו את היהודים לקח ויפתחו לעצמם ציר תנועה חופשי.

הבריטים "שומרי השלום בארץ"- היו אף מעוניינים שציר התנועה ירושלים- חברון יהיה פתוח לתנועה חופשית. אותם ימים הם עסקו אך ורק במבצע הפינוי, השאר כמעט ולא עניין אותם. כביש ירושלים חברון, היה חלק מציר הפינוי האחד של הכוחות הבריטיים בירושלים, לעבר תעלת סואץ. על כן סייעו הכוחות הבריטים בפועל ובגלוי ללגיון הערבי לתקוף את הגוש.

היתה זו הפרה גלויה וגסה ביותר של המנדאט הבריטי, שכן משימתם המוגדרת היתם לשמור על שקט ושלום ולא לחרחר ריב ולסייע לתוקפים. הלגיון עצמו היה צבא בריטי הנתון בפיקוד בריטי. התערבותו בקרבות בעוד המנדאט קיים בפועל היתה מעשה חמור, שהעיד על דרכם של הבריטים בארץ במשך רוב שנות שלטונם. ההצלחה הערבית בקרב, אם כי היתה חלקית וזמנית בלבד, העמידה את גוש עציון במצב חמור ומסוכן. היה בו, בקרב הזה, משום מבוא והקדמה לקרב הבא- הקרב האחרון. עובדה זו לא נעלמה מעני הלוחמים שנערכו לקראת המשימה האחרונה, עמדו נכונים ליום המבחן.

מפי קצין לגיון ערבי

ממפקדי הפעולה שהשתתף במשלחת עבר הירדן במשא ומתן לשביתת הנשק ברודוס.

מפקדת הלגיון הערבי באזור חברון, שפעלה כחלק מהצבא הבריטי בשמירת עורקי התחבורה וערכוש הממשלתי, נתכוונה לקבל לידיה את השלטון בכל אזור חברון, מיד לאחר שיצאו אחרוני הפקידים והחיילים הבריטיים משם. תוכנית מסויימת לגבי ההשתלטות באזור חברון ועד למבואותיה הדרומיים של ירושלים נערכה בתחילת מאי. בהתאם לתוכנית זו נתכוון הליגיון שלא לעלות על גוש עציון אלא לבודדו ולמנוע הבאת אספקה אליו בדרך אויר, על ידי הצבת מספר תותחים שישלטו על מסילת ההמראה הפרימיטית שהקימו היהודים סמוך לכפר עציון. אחד הקצינים במפקדה הציע לבוא בקשריםעם אנשי גוש עציון ולהציע להם כניעה מיד לאחר צאת הבריטים בחמישה עשר למאי, ולהרשות להם להישאר במקומם ולהמשיך בחייהם הרגילים תחת פיקוחו והגנתו של הלגיון הערבי. קצין אחר הציע שידרשו מהיהודים לסגת מעמדותיהם החולשות על הכביש מחברון לבית לחם ואז לסדר מן הסכם ג'נטלמני של אי פעולה הדדית עד שיוכרע גורלה של הארץ. קציני הליגיון בטוחים היו שתוך כמה ימים לאחר יציאת הבריטים תכבש ירושלים כולה ואז כמובן לא יהא כל טעם בעמידת גוש עציון שיקבל עליו את מרותו של הליגיון. עוד באצע אפריל לחצו ערביי חברון ובעיקר ראש הערייה וכמה נכבדים על אנשי הלגיון הערבי שיחסלו את גוש עציון שנוכחותו בקרבת חברון מטילה חרפה על התושבים הערבים. באותה שעה נמצאו באזור חברון כמה כנופיות מאורגנות ומזויינות כראוי, שבתוכן פעלו כמה מתנדבים אנגלים וגרמנים. נוסף לכך נמצאו בסביבה מאות ערבים מבני הכפרים שהיה ברשותם נשק ושהיו מסתובבים מזויינים בחברון ובסביבותיה, תוך ציפייה להשתתפות בקרבות כנגד היהודים. נלמרות דרישותהם הדחופות של נכבדי חברון לסלק את היהודים מגוש עציון לא שעה הליגיון אליהם. לערביי חברון והסביבה היו כמה נסיונות מרים בהתקפותיהם על גוש עציון, מאחר שזיונם היה קל וךא היו להם סיכויים לפרוץ את ביצורי היהודים. בידי ערביי חברון ובעיקר בידי כנופיה אחת שבה היו כמה מדריכים אירופיים היו כעשרים מכוניות משורינות שנשדדו מיהודים ומהמשטרה הבריטית…

באותם הימים ערכנו כמה סיורים בסביבות העמדות היהודיות שבגוש עציון. הידיעות שבידנו באו בעיקר מפי ערבים שהכירו יפה את אנשי כפר עציון וכן ממפקדי כנופיות שערכו התקפות על גוש עציון. לפי ידיעות אלה הערכנו את מספר הלוחמים היהודים במספר גדול הרבה יותר משהיה שם לאמיתו של דבר, וגם הערכנו הערכה מוטעית את כוחו וכמותו של הנשק שבידי היהודים. לאחר הקרבות היינו מופתעים להיווכח עד כמה רחוקות מהמציאות היו הערכתינו ועד כמה אי אפשר מופתעים להיווכח עד כמה רחוקות מהמציאות היו הערכותינו ועד כמה אי אפשר לסמוך על ידיעות שנמסרו על ידי ראש הכנופיות שנתנסו בקרבות בגוש עציון.

באמצע השבוע הראשון במאי נאלצנו לשנות את תוכניותינו לגבי גוש עציון. היהודים החלו תוקפים את מכוניות הלגיון הערבי בעוברן על הכביש ממול לעמדות היהודיות ואף הסבו להן נזקים. במקרה אחד נהרגו שישה מאנשי הלגיון ומכונית עלתה באש. כמה פעמים הותקפו גם מכוניות צבאיות בריטיות. הדרך נסגרה לתנועה אזרחית וגם תנועה צבאית היתה חשופה לסכנות, בעוברה מול קווי היהודים. לאחר כמה ימי התקפות כאלה ולאחר שהותקפו כמה מכוניות ברטיות הוחלט "להעניש" את היהודים ולהשתיק את אשם ששלטה על הכביש. טנקים ומכוניות בברטיות ומשוריינים של הליגיון בלווית חיל רגלי תקפו את העמדות שמהן ירו היהודים על הכביש על מנת להשמידן ולהביא לנסיגת היהודים לתוך כפריהם פנימה, ולזנוח את העמדות הנשקפות על הכביש. אותו יום לא נתכוונו לכבוש את גוש עציון. פעולות עונשים שלנו נמשכו עוד כמה שעות. היהודים התגוננו בגבורה רבה. למרות עליונות ניכרת של נשקנו נלחמו ללא ליאות ובעקבויות רבה וגרמו אבידות רבות, בעיקר לאנשי הכנופיות שמחוסר הדרכה צבאית בסתערו אל מול אש מכונות יריה ונקצרו ללא רחמים. לגבי אנשי הלגיון היתה זו המערכה הראשונה שהשתתפו בה בחייהם, למרות זאת התנהגו בקור רוח ובתבונה. כמה מהם נכנסו לשדרות מוקשים ונתרסקו, אחרים נתפסו באשם של היהודים ונפגעו. אולם בדרך כלל היה מספר האבידות של הלגיון עצמו קטן. כמה מאנשי הלגיון נפגעו בשעה שניסו להחיש עזרה לאנשי הכנופיות שנפצעו או נתקעו בין אישם של המשוריינים והטאנקים לבין אישם של היהודים. הבריטים רק ירו מתוך הטאנקים שלהם ונזהרו שלא להתקרב יותר מדי לעמדות היהודיות, ניכר שהם רצו לעשות יותר רושם על היהודים מאשר להזיק להם, הם היו רק מעוניינים בקיום תחבורתם ותו לא.

הפעולה הזאת נכשלה באשר לא הצליחו להרוס את עמדות היהודים במידה שייאלצו לוותר על עמדותיהם ממול לכביש. אין ספק כי אחד הגורמים העיקריים שפעלו לטובת היהודים היתה נוכחותם של אנשי הכנופיה ושל הערבים בלתי מאורגנים שנאספו בשעות הקרב מכפרים סמוכים על מנת להיות "שותפים לניצחון". ההרג הרב שעשו היהודים בערבים אלה נתן גם עידוד מוסרי ליהודים.  לאחר שהרגשנו כי עמדות היהודים ספגו "עונשים" במידה מספיקה ולאחר שהיה הכרח לטפל בעשרות הנפגעים נסתיים הקרב ויחידות הלגיון חזרו לחברון. הבריטים גם הם הסתלקו לאחר שירקו לתוך עמדות היהודים מנת אש מסויימת. בקרבת כפר עציון הושארו כמה משמרות של הלגיון שהיו צריכות לפקח על תנועת היהודים וכן לשים לב שלא ירדו אווירונים שיביאו להם אספקה. במשך שעות רבות מכוניות ממכוניות שונות באיסוף הניפגעים מבני ההמון הערבי שיללו וצווחו והשפיעו על האוכלוסיה בחברון ובבית לחם שדוכאה מ"הנצחון" מהיהודי ומריבוי האבידות. אנשי הלגיון, בהם פצועים קשה, סבלו את יסוריהם בשקט.

בישיבת מפקדת הליגיון הוחלט כי יש לחסל לגמרי את גוש עציון מבחינה צבאית. שעה ארוכה ישבו קציני הלגיון והכינו את תכנית מבצע כיבוש הגוש.

מתוך דו"ח מפקד הגוש אל המטה:

הפעולה התחילה בהרעשת המנזר מתותחים בני 2 ליטראות ו-6 ליטראות מכיוון הכביש ומן הרכס שממזרח לכביש.אנו רגילים להרעשות אלה, שהן מנת יום- יום שלנו, מאז שהתחלנו להתקיף את התחבורה הערבית. אולם מהר התברר, כי הפעם יעילות הכלים ודיוק פעולתם הם הרבה יותר גדולים.

כל עמדותינו במנזר נפגעו בזו אחר זו. שלושה אנשים נהרגו, ולמעלה מעשרה נפצעו, ביניהם גם פצועים קשה. המכונה הכבדה הוצאה מכלל שימוש. עם זאת עברו הערבים להסתערות. במנזר היו אותה שעה 8-10 אנשים שלא נפצעו והמפקד החליט לסגת.

לאחר זה הותקף, לפי אתה שיטה, המשלט בחרבת סאויר. מספר פעמים ניסו הערבים להסתער, אך הם נהדפו. אחד מאנשינו נהרג ושנים נפצעו.

במשך כל הבוקר ובשעות הצהריים ריכזנו רזרבה, על מנת לכבוש בחזרה את המנזר. התכנית היתה לעשות זאת בחיפוי הפצצה מן האויר.

בשעות שלאחר הצהריים הופנה עיקר הלחץ של האויב נגד אוכף המוכתר וכפר עציון. הפצצה כבדה ממרגמות "3 ומתותחים בני שש ליטראות ירדה על אוכף המוכתר. לאחר זה התקדמו לשם טאנקים כבדים מצויידים בתותחים ובמכונות יריה כבדות ובעקבותיהם בא חיל רגלים, אנשינו התנגדו עד שהטאנקים וחיל הרגלים של האויב היו בטווח הסתערות. רק אז ניתנה פקודה נסיגה.

בינתיים התחילו הטאנקים להרעיש את כפר עציון מתותחים וממרגמות כבדות. לאחר זאת הפנו אישם להר הרוסי. פגז פגע באוהל,בו רוכזה הרזרבה שעמדה מוכנה לכבוש את המנזר. שבעה אנשים נהרגו ורבים נפצעו.

הערבים שעלו לאוכף, נכנסו לשטח מוקשים ונפגעו. כמו כן נפגעו רבים מאש רובים ומקלעים, שכוונה נגדם מכפר עציון, ובאש המרגמה "3.

הטאנקים נסוגו לכביש. הערבים המשיכו לצלוף מרובים וממקלעים. מן הכביש הראשי פתחו שוב בהתקפת תותחים קשה ביותר על חרבת סאויר ובעקבותיה באו נסיונות להסתערות. כל הנסיונות נהדפו ואבידות קשות נגרמו לאויב. חלק מפגזי האויב פגעו באנשיו המסתערים. עם הדמדומים עזבו השריונים את שדה הקרב ופנו לכיוון ירושלים. דבר זה שימש סימן לחיל הרגלים לסגת.

עם חושך הוצאו סיירים למנזר ולאוכף, לאחר שהם לא נתקלו באויב,תפסנו מחדש את שני המשלטים האלה והאנשים אורגנו להגנה.

מיומנו של איש חי"ש

איך שהוא חלף הלילה … השמים התבהרו. קרני השמש האירו את פני היקום. עם אור היום החלה פעילות צלפים מוגברת. המעבר בין עמדה לעמדה, או מהעמדות לבניין נעשה קשה. אחד אחד מתקבצים הלוחמים במטבח כדי לסעוד את ארוחת הבוקר. בעמדות הוצבו מספר צלפים ותפקידם להשתיק את צליפות האויב.

התצפית מודיעה: "שיירת משוריינים נראית באופק". המשוריינים מתפזרים בין ההרים ותופסים עמדות. בשעה8.00 פתח האויב בהרעשה מכלי נשק אוטומטיים ומרגמות "3 . ניתן אות אזעקה. חיש מתמלאות העמדות בלוחמים. קרב עז מתפתח. רבים הפגזים הנופלים בשטח והשריקות המחרידות משפיעות במובן הפסיכולוגי. שטח פגיעתם הולך וגדל. אני מתחפר עמוק בתוך השוחה שבגזרה הקדמית, ומצטער על שלא העמקתי חפור. בתוך רעש ההפצצה וטרטורי כדורי ה"ויקרס", מגיעות לאוזני צעקות : "עזרה חובש".

הספקתי לירות כ- 50 כדור ומשהרגשתי כי המלאי אזל החלטתי להפסיק עד האקבל מלאי חדש. פתאום הרגשתי כי אשנו הולכת ונחלשת. מסתכל אני סביבי כדי להיוודע מהי הסיבה. מרחוק רץ אחד החובשים והפליט את הבשורה: "עמדת המכונה נפגעה פגיעה ישירה ע"י פגז "3 . צוות המכונה הושמד. החובש שחש לעזרתם נפגע גם הוא." הרהור נוגה חלף במוחי: הנשק העיקרי שלנו הושמד". דמי רתח ויצר הנקמה עלה וגבר בתוכי, ואני התחלתי שוב לירות באויב המתקדם מבלי לחשוב חשבונות רבים. לפתע חשתי חום ברגלי השמאלית ליד הירך. העברתי את ידי במקום זה וכשהחזרתיה היתה מוכתמת בדם. רסיס של פגז פגע ברגלי. בצעקה בישרתי ליעקב, שהיה בקרבתי, כי נפצעתי. הוא הוציא בזריזות את תחבושתו מכיסו והתחיל לחשוף את מקום הפצע כדי לחבשו, אולם הדם פרץ בקילוח חזק והתחבושת לא הצליחה לעצרו.

להעבירני באלונקה היה בלתי אפשרי, משום שהשטח היה כולו מכוסה אש. שלושה מחברי העבירוני בזחילה. עברנו בשלום את הקטע המסוכן והגענו לפני המדרגות של בניין המנזר. בן- יוסף קיבל את פנינו בחיוך קל והזהיר לא להכניסני פנימה כי המקום מופצץ. טרם הספיק לסיים את דבריו ושוב נשמעה שריקה ומיד אחריה התפוצץ פגז לידינו ופגע בריכוז האנשים. לפתע נמצאתי בתוך מסך עשן. רק אחרי דקות מספר יכולתי להבחין במשהו. עיני ראו מחזה קורע לב. החברים שעל ידי נפצעו פצעים קשים ואנושים. נשמעו צעקות הפצועים המבקשים טיפול, ברם, החובשים אינם מספיקים לגשת לכל אחד. אני קיבלתי כמה רסיסים ברגלי השנייה. מהגבעה הצהובה הגיעה כיתת תגבורת ותפסה עמדות מאחורי גדרות, כדי לעצור את גלי המסתערים, אך ללא הצלחה. מודיעים כי הפצועים יועברו בחלקם על ידי משוריין וחלקם באלונקות. משוריין אחד הצליח להגיע למקום, אולם לא הספיק לקחת את כל הפצועים. אני ועוד מספר פצועים, נשארנו וחיכינו למשוריין שני. בינתיים נחלש קצב ההרעשה. אין הדבר מבשר טובות. התפללנו להפגזה ביודענו כי הפסקת ההרעשה משמעותה שהאויב מסתער על העמדות. בן- יוסף ניגש לבדוק את המצב מקרוב. והנה חוזר הוא בנשימה עצורה ומפקד על נסיגה מהירה, טרם יחסום האויב, הנמצא במרחק 100 מטר מאיתנו, את דרכי הנסיגה. העמדות הקדמיות כבר תפוסות על ידו. רפי נ' אוסף את הנשק הניתן לסחיבה, ומנסה להשמיד את היתר. הוא הצליח להציל 2 מרגמות, 7 רובים ו-2 סטנים.

בשמעי את דבריו של בן- יוסף הרגשתי את עצמי במצב של אין- אונים. הרגשה שקשה לתארה היא להיות פצוע ברגלים ועליך לסגת נסיגה מהירה בדרך המכוסה כולה אש- כשהאויב נמצא 100 מטריםמאחוריך. לפצועים חולקו רימונים וקיבלנו פקודה לעשות את המאמץ האחרון כדי לסגת עד המשלט שבהר הרוסי. ברגעים אלה גבר בי רצון החיים. הצלחתי לעבור ברגלי הפצועות, חלק מן השטח, זחלתי על הגב ועל הבטן עד להתחלת התעלה ואחר כך הגעתי בעזרת חברי עד לקצה השני של התעלה. שם נפלתי מתעלף. אחד החברים לקחני על גבו והעבירני עד לגדר כפר עציון. שם פגשנו בכיתת חברים מעין- צורים, והם העבירוני באלונקה לבית החולים.

שמואל ס.

ממכתבו של חבר כפר עציון

החברים שלנו עמדו יפה. זה היה מבחן קשה… אני מתאר לעצמי איזה יום קשה עבר עליכן. העומדים במערכה יודעים להעריך את כוחנו וגם את האויב. המערכה היא קשה, אולם סימני הניחון הצודק שלנו ניראים באופק… אמנם, נופלים קורבנות יקרים, אך הנשארים בחיים יש להם סיכויים לחיות כבני אדם חופשיים במולדת עצמאית משוחררת. אינני יודע אם אנחנו נזכה, בכל אופן ילדינו היקרים הם כבר יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית, ולמען זה אנו מוכנים להילחם… החזית היא רחבה וכללית, והמלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול… מי שנמצא פה אינו מרגיש את עמידתו כקרבן, אך גם לא כהרפתקה. אנו חיילים, קיבלנו פקודה להיות פה ולהחזיק בעמדה זו. אנו ממלאים את הפקודה את צו היישוב. זוהי עמדה קדמית לירושלים אנו שומרים על חומותיה!

שלום גרנק

(מתוך חמישים שנות מאבק ויצירה)

גוש עציון במלחמתו

הלווית שנים עשר חללי ההתקפה – מיומנם של חברים

כ"ו בניסן

גוויות החללים הובאו לאולם הגדול שב"נוה עובדיה" שבכפר עציון, למען יוכל הציבור להתייחד אתם לפני שיובאו לקבורה מראה האולם, אשר קלעי תותח חדרו לתוכו ופרצו שבעה חורים בקירותיו, מראה ארון הקודש הנאה – אשר גם הוא נפגע מקלע של תותח, היו רקע נאות למעמד אבל זה. האנשים התפנו מעבודתם ומתפקידיהם ובאו להתייחד עם חבריהם לנשק.

באותה שעה עמלה קבוצת חברים אחרת בחציבת קבר אחים נוסף בסלעי אבו – ריש, בתוככי החורש הצעיר. העבודה היתה קשה ובקושי הצליחו לסיים את החציבה בשעות שלפנות ערב.

דומם התקדם מסע הלוויה מ"נוה עובדיה" למורד אבו- ריש . בראש צעדו אנשי משמר כבוד ומפקדי הגוש .הגופות נישאו באלונקות ואחריהם הלכו אנשי היחידות והמשקים. החללים נקברו בטקס צבאי. נאמרו פרקי תהילים וקדיש. ליד הקבר הפתוח הספידם קצרות מוש: "מה אנחנו ומה חחינו< אפס וכלום. העיקר הוא המפעל בו אנו חיים . נכה באויב בכל מקום שנשיגו, נפריע לו לממש את זממו. תשובתנו נחושה – 'נצח ירושלים' "

                                                                                                          אוריאל אופק

" המנזר הארור" / צבי בן יוסף

התראה על ראש ההר

מין מנזר לשעבר

מן מקדש של פרובוסלבים

מוסקוביטים בנכר.

התשמע בדמי הליל

העולים מתוך הקבר?

וידעת הבחור:

המנזר הזה ארור!

בהלווית הלוחמים שנפלו בקרב זה הספיד אותם מפקד הגוש מוש ובין דבריו אמר: "מה אנו ומה חיינו? אפס ולא כלום, העיקר הוא המפעל בו אנו חיים… תשובתנו נחושה נצח ירושלים!" מוש ולוחמי הגוש ידעו שבהתקפת התחבורה הערבית הם מעמידים בסכנה את יישובי גוש עציון אך לנגד עיניהם עמדה ירושלים. וכך כתב מוש באחד ממכתביו: "… זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים"

הקרב האחרון

בג' באייר, פתחו כוחות גדולים של האויב, שכללו מאות חיילים מהלגיון הירדני ואלפי כפריים מהאזור, בהתקפה רבתי על הגוש. ההתקפות החלו טרם עלות השחר. המנזר ואוכף המוכתר הופגזו קשות. מפקד הגוש, מוש, יצא לפקד אישית על משלט המנזר מפאת חשיבות המקום. עקב חשש לכיתור המקום על ידי משורייני האויב, הורה מוש לסגת. בעת הנסיגה, פגעה אש תופת במרבית האנשים, ובין החללים היו גם מוש מפקד גוש עציון ומפקד משלט המנזר, המלחין הנודע צבי בן יוסף.

"עמידת העוז של גוש עציון תיכנס לדברי ימי המלחמה כאחד מפרקי הגבורה העילאיים. נקודת המפתח של הגוש היתה המנזר, אשר נפילתו איפשרה את כניסת הלגיון לתוך הגוש. פרקים ממגילת המנזר עד לנפילתו מועלים כאן ברטט של אדם שמבשרו חזה את הפרשה. מפקד המנזר היה הקומפוזיטור המנוח צבי בן יוסף, אשר מצא שם את מותו, ואשר אחרון שיריו מובא בו.

בקרב ג' אייר נפצע צבי בן יוסף בהר הרוסי צרור כדורים פגע בבטנו, הוא כרע תחתיו, כשכפות ידיו תופסות בבטנו המרוטשת. הוא גסס.

ולפתע: " ואם בקרב פול אפולה, רע, אתה את נשמתי לנקמתי תטולה" אלה היו מלותיו האחרונות.

דוד שטרן

יום למחרת נפילת המשלטים במנזר הרוסי ובהר הרוסי, נפל קיבוץ כפר עציון בקרב ולוחמיו נהרגו. ביום ה' באייר נכנעו שאר מגיני גוש עציון ויצאו לשבי בירדן.

בס"ד, ד' בשבט תשע"ג, 15.1.13

יוחנן בן יעקב, כפר עציון

מה למדנו מפרשת "הרועה הערבי שגילה את הל"ה"?

פרשת הל"ה, הינה אחד משיאי הגבורה והתפארת שהתחוללו בימי תש"ח-1948, במלחמת העצמאות. מופת ללוחמים, מבכירי בניו ובוניו של היישוב היהודי בארץ ישראל, אוהבי העם הארץ, מסורים ונאמנים להם עד כלות, "מגש הכסף" עליו ניתנה לנו מדינת היהודים.

בלילה בין ד' ל-ה' בשבט תש"ח (15-16.1.1948), יצאה מחלקת פלמ"ח וחי"ש במסע רגלי מהר-טוב לגוש עציון הנצור, שהותקף יומיים קודם לכן על ידי כוח ערבי גדול. עם אור ראשון התגלתה המחלקה, ובה 35 = ל"ה לוחמים, סמוך לכפר צוריף, התפתח קרב עז שנמשך לסירוגין כל היום. הל"ה אינם נסוגים אחור, הם דבקים במשימה, מתוך אמונה עזה שיגיעו לגוש עציון המשווע לתגבורת. ערב שבת, לאחר שאוזלת תחמושתם, נופלים בקרב כל לוחמי מחלקת ההר, על ראש "גבעת הקרב". יומיים לאחר הקרב הובאו הגוויות המחוללות והמרוטשות לכפר עציון על ידי מפקח המשטרה הבריטי, המיש דוגן, ונקברו בטקס צבאי מלא. לאחר מלחמת העצמאות הועברו החללים למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

ביום השלושים לנפילת הל"ה כתב י' נודד – הוא יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, מפקד ארגון "ההגנה" ולימים אלוף בצה"ל: "… ערבים מספרים בחרדת הערצה על גבורתם העילאית… הם גם מסבירים בשל מה באה עליהם הרעה. ערבי זקן שפגשוהו בדרך ולא נגעו בו לרעה החריד עליהם את הכפר, הזעיק נגדם את הכפרים בסביבה… הלוחמים שלנו, לא רק עזי נפש הם, גם אנשים יקרי נפש הם ואנושיים מאד, כי מלחמתם – מלחמה היא בעד החיים ונגד המוות" (על המשמר, ח' באדר א' תש"ח, 18.2.1948).

דברים אלו צרבו בתודעה הציבורית את הל"ה כמופת ל"טוהר הנשק", מוסר לוחמים נעלה. הל"ה נודעו כלוחמים שהכריעו בשדה הקרב לא לפגוע ברועה ערבי תמים, שעלול לסכן אותם בלב שטח אויב. זאת בימי מערכה אכזרית ועקובה מדם שניהלו הערבים נגד היישוב היהודי. יותר מכל מבטאת עובדה זו את דמותו של דור תש"ח, את הוויית העומק בדור מייסדי המדינה. עבורם, עמדה מוסרית-ערכית זו של הלוחמים, ראויה להיחרת בתודעת האומה, ביטוי לדרכם של לוחמים עבריים הנאבקים על קיום העם בארצו. שורשים יהודיים-תורניים-הלכתיים עמוקים כוננו תודעה חשובה זו וביססו אותה.

יצחק שדה התבסס על קטע עדות ערבי, עבד-אל רחמן אל-עזי מבית ג'וברין, אותה פרסם דוד בן גוריון ארבעה ימים אחרי קרב ל"ה. העדות כוללת פרטים משובשים ושגויים, הוא לא נכח במקום ולא השתתף בקרב.

מקורות אמינים ביותר מאותם ימים מציגים תמונה עובדתית שונה. מפקד משטרת חברון הבריטי, המיש דוגן – ידיד אנשי גוש עציון שטרח והסתכן באיסוף גוויות הל"ה והבאתן לקבורה – שוחח בכפר צוריף יום לאחר נפילת הל"ה, עם שתי נשים שתיארו לו את פגישתן הפתאומית עם חוליית החוד של הל"ה, עת יצאו עם שחר לקושש זרדים. ככל הנראה, הן שהזעיקו ראשונות את הערבים מהכפר, ובראשם את לוחמי מחנה האימונים ג'יהאד אל-מוקאדס ששכן בצוריף. ייתכן שאת צעקותיהן שמעו רועים שהיו סמוכים לכפר והביאו את הידיעה למפקד המחנה, איברהים אבו-דיה. אולי אחר המפגש עם הנשים, נתקלו הל"ה גם ברועים ערביים. המידע על התגלות הל"ה על ידי שתי נשים ערביות פורסם מייד בעיתונות הערבית, בידיעות מודיעין של ה"הגנה" ועוד. דוגן חזר והעיד על הפרשה כמה פעמים והפגין זיכרון פנומנאלי בכל הפרטים. (ראה בהרחבה בספרי, מחלקת ההר – פרשת הל"ה, משרד הביטחון, תשס"ח-2008, פרי מחקר מקיף על הפרשה).

ניתן לנסות ולשחזר את המפגש בערוץ ואדי ג'דור; שני לוחמי חוליית החוד של הל"ה שפגשו בנשים לא הספיקו להתחבט בסוגיית מוסר לוחמים; הנשים פתחו במנוסת בהלה, פתיחה באש לעברן הייתה חושפת את הל"ה לסכנה מיידית. נראה שלא הייתה בפניהם דרך להתגבר על הנשים מיידית ולשתקן.

בידינו עדות למבצע אחר שהוביל דני מס, זמן רב קודם נפילתו בקרב כמפקד הל"ה. הכוח עליו פיקד יצא לתקוף ערבים בשרון. הלוחמים התקרבו למאהל. לפתע נשמע בכי תינוק. דני בלם את הלוחמים, זחל עם אחדים אל האוהל, פרץ לתוכו ופגע בערבים המיועדים, התינוק ואמו לא נפגעו. חבריו ופקודיו ראו בכך דמות מפקד למופת המוביל מאבק עז ונחוש בצד רגישות אנושית רבה גם כלפי אויב.

כאלו היו לוחמי "מחלקת ההר" – הל"ה, כזה היה דור תש"ח, זו מורשתם היהודית-ציונית המפוארת ועליה ראוי לחנך ולהתחנך.

זכרם יינון עמנו לעד!

יוחנן בן יעקב

כפר עציון

נסיים בדברים שכתב דוד בן-גוריון להוריהם של דני מס ובנימין פרסיץ, מחללי המחלקה:

ירושלים, ג' בשבט תשי"א, 10.1.1951

לראובן מס וליצחק פרסיץ, שלום וברכה!

צר לי מאוד על שאין ביכולתי להשתתף באזכרת ל"ה בטקס העלייה של קיבוץ פלד, לנקודה שתיקרא על שמם. המאבק על ירושלים שימש נקודת מוקד למלחמת הקוממיות של עם ישראל בימינו, והגנת גוש עציון הייתה אחד השיאים במאבק זה. השלושים וחמישה נחלצו להגנה נואשת זו ולא הגיעו למחוז חפצם כי נפלו עד אחד בדרך בעומדם מול אלפים אויבים שנתקבצו מכל כפרי הסביבה. איני יודע אם היתה בצבא ההגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם ל"ה. הכרתי מפקד המחלקה וכמה מחבריה. כפירי ישראל אלה מיזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקדה וגבורה עזה ממוות.

"למות – אין דבר, אם יודעים בשביל מה ומדוע" רשם אחד מהם ביומנו זמן קצר לפני נפלו. ובתוך גיבורי רוח וגוף אלה היו צעירים שנועדו להיות מאור חכמה ומדע לישראל ולגויים ואשר אבידתם אין לה תשלומין לא רק להוריהם, לחבריהם למעריציהם, אלא גם לרוח ישראל סבא. במה נוקיר זכרם המבורך? לא במצבות אבן וגם לא בספרי זכרונות, אלא ברצון נאמן ומתמיד להידמות אליהם ככל האפשר. היצליח דורנו בזאת?

שלכם בהוקרה ובאהבה, דוד בן-גוריון"