תגית: מחקרי ארץ יהודה

קברות הל"ה – מהרי חברון להר בירושלים

שוקי שריר

מבוא:
בצידו הדרומי של בית העלמין האזורי גוש עציון־אפרת, במרחק כ־100 מטר ממנו ובאותו מפלס קרקע, זוהה לאורך השנים בית העלמין של כפר עציון, שפעל במקום בין השנים תש"ה–תש"י (1944–1949). בסוף תקופת פעילותו היו טמונים בו 56 חללים, רובם המוחלט נפלו בקרבות ובהתקפות ערבים במלחמת הקוממיות, ערב הקמת המדינה.

בית העלמין של כפר עציון הוקם שנים ספורות לפני המלחמה. כמו בכל מרחב התיישבות צעיר, גם הקמתו של בית העלמין בכפר עציון הייתה כרוכה בטרגדיה. ציפורה אליאש, חברת כפר עציון, נפטרה בעת לידה, בי' בטבת תש"ה (סתיו 1944). לדרישת בעלה היא נטמנה עם ולדה בחורשה שניטעה שנה לפני כן לכבוד הרב מאיר בר אילן במורד ואדי אבו ריש, בשוליים המערביים של הקיבוץ.

במהלך מלחמת הקוממיות הפך אתר הקבורה הבודד למרחב בית עלמין, אך קברה של אליאש היה יוצא דופן במקום. לדברי דוד בן דוד מכפר עציון, אליאש הייתה היחידה בבית העלמין שזכתה למצבה מאבן, משום שבתקופת המלחמה "לא יצרנו כאן מצבות, ומירושלים היה לנו דברים יותר חשובים להביא".

חללי המלחמה הראשונים שנטמנו במקום היו חמישה מתוך עשרת חללי השיירה שנהרגו באש ממארב בדרכם מירושלים, בכ"ח בכסלו תש"ח (11 בדצמבר 1948). לאחר ימים ספורים נטמן במקום משה פרידריך, שנפל בעת מילוי תפקידו באחת מעמדות הקיבוץ, ולימים הוכר כחלל נצר אחרון למשפחתו שנספתה בשואה. לאחר הלוויית הל"ה, שנערכה במקום בחודש שבט (ינואר 1948) ועליה נרחיב במאמר זה, נטמן בבית העלמין שמעון זילברמן, שנהרג בפיצוץ מוקש. האחרונים שנטמנו במקום, ימים ספורים לפני חורבן הגוש, היו שנים עשר חללי קרב כ"ה בניסן (4 במאי 1948).

חללי שיירת הל"ה, שבהם עוסק המאמר, נטמנו לראשונה בבית העלמין בכפר עציון לאחר נפילתם בקרב. כשנה ועשרה חודשים מאוחר יותר, בחשוון תש"י (נובמבר 1949), במסגרת מבצע ליקוט העצמות, הועתק בית העלמין עם חללי הל"ה להר הרצל בירושלים, שם נקברו בשנית.

פרשת הל"ה החלה להיחקר לאחר מלחמת ששת הימים ביוזמתו של יהושע כהן משדה בוקר, מקים בית ספר שדה כפר עציון (בן יעקב תשס"ח: 9). מי שחקר את הנושא ביסודיות רבה היה יוחנן בן יעקב, מילדי כפר עציון בתש"ח ומחברי הקיבוץ המתחדש. את מסקנות המחקר ארוך השנים פרסם בן יעקב בספרו "מחלקת ההר – פרשת הל"ה" (בן יעקב תשס"ח). מאמרנו נעזר במחקרו של בן יעקב, אך מעמיק יותר בנסיבות הבאתם לקבורה של חללי הל"ה בכפר עציון ובהמשך בהר הרצל. המאמר יסקור אירועים אלו, תוך הסתמכות על מסמכים ראשוניים שברובם לא נעשה עד כה שימוש מחקרי: מהלבטים היכן להביאם לקבורה, דרך מהלך ההלוויה ואתגרי הזיהוי בשלב העתקת בית העלמין, ועד השלב שבו מעל כל חלל הוצבה בהר הרצל מצבה הנושאת את שמו.

סיפור קבורתם הכפול של חללי הל"ה מעלה שאלות רבות: חללי המלחמה הראשונים שנטמנו בכפר עציון בחנוכה תש"ח היו חברי קיבוצים מהגוש שאיבדו את בני משפחותיהם באירופה. מתבקש היה לקוברם בסמוך לביתם, בגוש עציון. לעומת זאת, מדוע חללי הל"ה נקברו בקבורתם הראשונה בגוש עציון? הרי רובם גדלו ביישוב היהודי בארץ ישראל, ובני משפחותיהם התגוררו בתל אביב ובירושלים.

לאחר שהוחלט לטמון את החללים בכפר עציון, מדוע פונה בית העלמין? הצורך בהבאת עצמות הלוחמים שנהרגו בקרב האחרון על כפר עציון ולא נקברו בצורה מסודרת להר הרצל היה מתבקש, כחלק מהמבצע הגדול להבאתם לקבורה של מאות חללים מעבר לקווים. בשונה מכך, פינויו של בית עלמין שנועד להיות קבוע אינו מובן מאליו. יהושע לביא, החוקר בתי קברות מתקופת היישוב, טוען שמסיבה זו פינוי בית קברות לא היה ברירת מחדל במלחמת הקוממיות.

ואכן, בימים שקדמו למבצע הבאת החללים להר הרצל התנהלו דיונים ערכיים והלכתיים סביב שאלת פינוי בית העלמין.

שאלות נוספות קשורות לזיהוי החללים במעבר מכפר עציון לירושלים. חללי הל"ה נטמנו בקבורתם הראשונה כאשר מעל כל אחד מהם הוצב שלט שנשא את שם החלל שמתחתיו. באיזה שהוא שלב הוטל ספק ביחס לזיהוי חללי הל"ה. מה היו הגורמים לספק זה? סיפור גורל הגר"א ידוע ומוכר לרבים, אך מדוע הוא היה נדרש?

בעזרת חומרים ארכיוניים ואחרים ננסה להשיב על השאלות הנזכרות, ובסיום המאמר נעסוק גם בזיהוי העכשווי של בית העלמין בכפר עציון לאור סקרי שטח.

"הדמות האידיאלית של מפקד עברי": מפקדי גוש עציון בתש"ח – דני מס ומשה (מֹוש) זילברשמידט.

יוחנן בן יעקב

מבוא:
בששת חודשי המערכה על גוש עציון בתש"ח חברו בו יחדיו מתיישבים – חברי הקיבוצים, ואנשי יחידות התגבורת שנשלחו בידי ההגנה. הפיקוד על גוש עציון מטעם ההגנה חייב שילוב יסודות צבאיים־ביטחוניים עם יסודות התיישבותיים־חלוציים. הפיקוד הציף אתגרים ייחודיים, פרי המורכבות החברתית, הביטחונית, הפוליטית והערכית שאפיינה את מגיני גוש עציון ולוחמיו.

במאמר זה בחרתי לעמוד על השווה ועל השונה בדמויותיהם של שניים ממפקדי גוש עציון בימי המצור והמערכה בתש"ח, 1947–1948: דני מס, איש הפלמ"ח, המפקד הראשון של גוש עציון, ומשה (מֹוש) זילברשמידט, איש החי"ש, המפקד האחרון של גוש עציון. חלקם המשמעותי במערכה בגוש עציון והמקום המיוחד שנודע לקרבות גוש עציון בתולדות מלחמת העצמאות מעוררים עניין בהם. מאמר זה בוחן את דמויותיהם של דני ושל מֹוש בממדים האנושיים־חברתיים והציוניים־לאומיים באופן שלמיטב ידיעתי טרם נעשה.

שניהם הטביעו חותם עמוק על גוש עציון בימי המצור והמערכה. דני פיקד על גוש עציון בחודש הראשון למערכה, ונפל בקרב בראש מחלקת הל"ה בדרך לגוש עציון. מֹוש פיקד על גוש עציון בחודשיים האחרונים ונפל בקרב על המנזר הרוסי, בפרוץ הקרב האחרון על גוש עציון. שניהם נפלו בקרבות מכריעים לגורל גוש עציון, שכדברי מֹוש "ייכנסו להיסטוריה" (טריינין ואופק תש"ט: 44). העיון מעלה קווים משותפים לשניהם לצד גישה פיקודית שונה. דמותם של שני המפקדים נחשפת גם דרך הכתבים שהשאירו. דני הותיר כתבים וקריקטורות, מרביתם מהתקופה שקדמה למלחמת העצמאות. אביו, ראובן מס, אסף ופרסם אותם בספר לזכרו. מֹוש הותיר עיזבון צנוע. הוא פיקד על גוש עציון בתקופה אינטנסיבית ודרמטית, עד נפילתו של הגוש.

שימוש ראשון בפניני מערות במחקר ארכיאולוגי:
העדות מנקבת עין ג'וויזה

עזריאל יחזקאל, יואב וקנין, שלומית קופר־פרומקין,
אורי ריב, רון שער, יובל גדות, עמוס פרומקין

מבוא:
פניני מערות (cave pearls), מונח שנטבע על ידי דוקינס (Dawkins 1874), הוא שם כללי למשקע מערות המנותק מרצפת המערה, קירותיה או התקרה שלה, והמתגבש סביב גלעין ברצף של למינות קונצנטריות (Hill 1976). בעבר נחשבה היווצרותן כתהליך פיזוכימי בעיקרו, אך ג'ונס (Jones 2009) הראה שתהליכים מיקרוביאליים יכולים גם הם למלא תפקיד בהיווצרות התופעה. פניני מערות נמצאו ברוב היבשות: אירופה, אוסטרליה, אסיה ואמריקה (Baker and Frostick 1947; Hill and Forti 2003; Keller 1937; Palmar 2007: 280), אך הן נדירות במערות בלבנט הדרומי (איור 1א'; Nader 2007).

בהשוואה למשקעי מערות אחרים, פניני מערות מאופיינות לרוב בגיל צעיר יחסית (ממאות עד אלפי שנים בודדות), וכן בקצב גידול מהיר יחסית (Hill, Shaw and Forti 1997). לדוגמה פנינים מההולוקן, בנות כ־3,000 עד 7,000 שנים, דווחו בסלובקיה (Žák et al. 2013). מלים וספלייד (Splide and Melim 2011) דיווחו על קצב גידול של 0.4–5.5 מ"מ בשנה במכרות אבן מודרניים. פנינים שתוארכו בשיטת אורניום־תוריום לתקופת הפליסטוקן התיכון המאוחרת (כ־200,000 שנה לפני זמננו) דווחו לאחרונה בסין (Liao et al. 2020), אך תהליך היווצרותן נמשך רק כמה אלפי שנים.

קוטרן של פניני מערות נע בין 0.1 מ"מ ועד 30 ס"מ. דונהיו (Donahue 1969) הציע לחלק את פניני המערות טיפולוגית לשלושה סוגים: אואוליטים, פיסוליטים וקונקרציות, בעיקר על בסיס גודלן ועומק המים שבהם נוצרו. הוא גם זיהה שתי סביבות עיקריות להיווצרות פניני מערות: "קיני פנינים" (pearl nests) ובריכות הנוצרות בסמוך לסכרים רדודים (rimstone-dam pools).

מלים וספלייד (Melim and Splide 2018) הציעו מודל מעודכן להיווצרות פניני מערות, הכולל חמישה גורמי מפתח: מים רוויים בקלציט; זמינות גלעינים; רצפת מערה שטוחה יחסית ובה בריכות רדודות (שהעומק האידיאלי שלהן פחות מ־6 ס"מ); תנועת מים מטפטוף או זרימה איטית להנעת הפנינים; ושינויים בכימיה של הבריכה לאורך זמן, היוצרים שכבות מובחנות בתוך הפנינה. בדומה לג'ונס (Jones 2009), מלים וספלייד (2018) מציעים גם שלמיקרובים יש השפעה על הרכב ומראה הפנינה.

בעולם מוכרות פנינים שנוצרו על גלעינים של חלקיקים קלאסטיים בגודל חול, חתיכות בוץ, אצות כחולות, שבבי עץ, ואף עצמות עטלפים או יונים (Donahue 1969; Coppenole 1971; White 1976; Roberge and Caron 1983; Jones and MacDonald 1989; Hill and Forti 1997). פניני מערות שימשו במחקרים מינרלוגיים וגיאוכימיים לשחזור סביבת ההשקעה במערות וכן להגדרת מנגנוני התגבשות (Forti et al. 2006; Nader 2007). עד למחקר הנוכחי, פניני מערות לא נמצאו בהקשר ארכיאולוגי ולא שימשו למחקר ארכיאולוגי.

רזה דקרתה – סוד הקריה מעין גדי:
פרשנות חדשה לאור ספרות חז"ל

אלרון זבטני

מבוא:
בית הכנסת בעין גדי התגלה בשנת תשכ״ו (1966) בידי עובדי קיבוץ עין גדי. הוא נחפר בין השנים תש״ל–תשל״ב (1970–1972) בידי דן בר"ג מהאוניברסיטה העברית ויוסף פורת ממחלקת העתיקות, גלגולה הקודם של רשות העתיקות (בר"ג ופורת תש״ל). המבנה הוא ממצא חשוב בחקר החיים היהודיים בארץ ישראל בתקופה הרומית־ביזנטית, ובייחוד בחקר הקהילות היהודיות שהיו פזורות בפריפריה, והמשיכו לשמור על זהותן הדתית והתרבותית גם בתנאים קשים.

בית הכנסת עבר שלושה שלבי בנייה עיקריים, המעידים על התפתחות הקהילה ועל יכולתה הכלכלית: שלב א׳ (IIIC מאה ג' לסה״נ) – אולם פשוט עם רצפת פסיפס גיאומטרי הכולל עיטור בדגם צלב קרס; שלב ב׳ (IIIB מאה ד'–ה' לסה״נ) – הרחבת המבנה וחידושים אדריכליים; שלב ג׳ (IIIA מאה ו' לסה״נ) – הפיכת המבנה לבזיליקה מפוארת עם פסיפסים צבעוניים מרהיבים, בהם הפסיפס המרכזי הכולל את הכתובת הארמית הייחודית שעומדת במרכז דיוננו (בר"ג ופורת תש״ל).

הפסיפס מחולק לכמה חלקים: החלק הנמצא באולם המרכזי כולל עיטורים גיאומטריים וציורי ציפורים, ובכללם טווסים המחזיקים אשכולות ענבים לבנים ואדומים; באזור שלפני ארון הקודש יש שלוש מנורות שבעה קנים; ברצפת הסטרה המערבית של בית הכנסת מופיעה כתובת ארמית ארוכה ומרשימה (איור 1). בית הכנסת חרב בשריפה גדולה ופתאומית באמצע המאה הז' לסה״נ, הקשורה כנראה לטלטלות הפוליטיות של התקופה – הכיבוש הפרסי (614 לסה״נ) או הרדיפות שהחלו עם החזרת הארץ לידי הקיסר הביזנטי הרקליוס (629 לסה״נ). בשכבת השריפה וההרס התגלו ממצאים שונים, ובהם מנורת ברונזה עם שבעה קנים, גביע ברונזה, שברי נרות זכוכית וחרס, קישוטי פרוכת, שאריות שרופות של מגילות ומצבור של אלפי מטבעות נחושת (בר"ג ופורת תש״ל: 100).

הרכיב המעניין ביותר ומעורר המחלוקת בכתובת הוא הביטוי הארמי "רזה דקרתה" – "סוד הקריה" – המוזכר בהקשר של איסור חמור על גילויו לגויים, והמלווה בקללה חריפה למגלה. מטרת המאמר היא לבחון באופן ביקורתי ומחודש את משמעותו של "סוד הקריה", ולהציע פרשנות חדשה הנשענת על מקורות חז"ל ועל ההקשר הגיאוגרפי והכלכלי הייחודי של עין גדי כמרכז תעשיית הבשמים והקטורת בארץ ישראל. הטענה המרכזית במאמר היא ש"סוד הקריה" אינו מתייחס לסוד תעשייתי רגיל של הפקת בושם האפרסמון, כפי שטענו חוקרים רבים. במקום זאת, מוצע לזהותו עם סוד עשב מעלה עשן, ששמרה משפחת אבטינס מימי בית המקדש. לחילופין, אנו מציעים כי אף אם מדובר בסוד הקשור לאפרסמון, הכוונה לטכניקות מיוחדות לשימוש חסכוני בחומר הגלם הנדיר והיקר, ולא לסוד הפקתו הבסיסי.

ביוגרפיה של משלחת החפירות הראשונה
לתל לכיש: 1983-1932

יוסף גרפינקל

הקדמה:
מטרת מאמר זה היא להציג בקצרה לקורא העברי את סיפורה של משלחת החפירות הראשונה לתל לכיש, הנמצא בשפלת יהודה, סמוך למושב לכיש המודרני. מצד אחד מדובר באחד האתרים המרכזיים לתולדות ארץ ישראל בתקופת הברונזה, בתקופת הברזל ובתקופה הפרסית. מצד שני מדובר באחת המשלחות החשובות והמשפיעות ביותר שחפרו בארץ, והיא רשמה פרק מפואר בתולדות המחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל. מכאן החשיבות העצומה של משלחת זאת להבנת התפתחות הארכיאולוגיה בכלל ולהבנת ממלכת יהודה בפרט.

לכיש הייתה מוכרת מהמסורת המקראית אלפי שנים, אולם במהלך הדורות מיקומה נשכח. ההצעה הראשונה לזיהוי לכיש הועלתה בידי אדוארד רובינסון ואלי סמית, שסיירו בארץ בשנת 1838. הם הציעו, על סמך דמיון בצליל, למקם את לכיש המקראית באתר ממערב לקריית גת, שנקרא בערבית אום לקיש. עם זאת, הם גם העלו הסתייגות שהמקום אינו מתאים לעיר שעמדה במצור אשורי. בהמשך עבר הזיהוי של לכיש המקראית לתל אל־חסי, הנמצא במרחק של כ־5 ק"מ מאום לקיש. שם חפר בשנת 1890 פלינדרס פיטרי, ופרסם את התוצאות כשייכות לעיר לכיש. הוא אף זיהה במקום סוללת מצור אשורית. רק בשנת 1929 נקבע הזיהוי הנכון של לכיש בתל תל א־דוויר, בידי החוקר הנודע ויליאם פוקסוול אולברייט.

מאז ועד היום חפרו בלכיש שבע משלחות שונות, שהעלו מידע רב על תולדות המקום. תל לכיש הוכרז כגן לאומי, ובמקום נבנה מרכז מבקרים המציג לקהל סרט על כיבוש לכיש בידי סנחריב מלך אשור. אירוע טראומטי זה מוזכר בארבעה מספרי המקרא: מלכים, ישעיה, מיכה ודברי הימים.

בטבלה מסוכם המידע על תולדות לכיש לפי החפירות השונות, שחלק מרכזי בו נקבע כבר בידי המשלחת הראשונה. עד כה היה נהוג למספר את השכבות עד מספר VII, בהתאם למספור של המשלחת הראשונה, ואילו התקופות הקדומות יותר לא קיבלו מספרי שכבות. כיום, עם הצטברות נתונים ממשלחות נוספות ותאריכים רדיומטריים, ניתן להשלים את מספור שלבי ההתיישבות בלכיש עד תקופת הברונזה הקדומה.

מדיניות ממשלת ישראל כלפי חגיגות
'יום ירושלים' הראשון בשנת 1968

ד"ר נדב פרנקל

מבוא:
לטקסים ולאירועים בעלי סממנים לאומיים מובהקים יש תפקיד חשוב ביצירתה, בשימורה ובעיצובה של הזהות הלאומית והפוליטית (זלצר 2006: 5; דון יחיא 1984). בשנים שלאחר מלחמת העצמאות פעלו מנהיגי מדינת ישראל כדי לקבוע חגים לאומיים שיתפקדו כ'פולחני מדינה', כהגדרתו של מעוז עזריהו, ולמסד אותם, וסייעו לבניין האומה (Nation Building) בתקופת הראשית. דגש ראשון במעלה קיבל יום העצמאות. ההנהגה השתתפה הן בקביעת תאריכו מתוך שלל אפשרויות, והן בקביעת דפוסים ממלכתיים־אזרחיים ליום זה, שתיעלו את השמחה הספונטנית לנוהגים ולמסורות ממוסדים (עזריהו 1995: 1–39).

באותה תקופה נעשה אף ניסיון למסד את יום העצמאות במעמד שווה לחגי לוח השנה העברית, כדבריו של חבר הכנסת שלמה לביא ממפא"י: "החג הזה צריך להיות כמו כל חגי ישראל", כיוון שהוא "בשום אופן איננו נופל מחג החירות, חג היציאה ממצרים" (דון יחיא 1984: 12). מקום מרכזי בטקסי יום העצמאות תפס המצעד הצבאי של צה"ל, שנערך בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בירושלים, ו"שילב את הצבא בפולחן הריבונות" (עזריהו 2001: 62–79).

בד בבד עם עליית קרנו של יום העצמאות, והחל משנת 1950, צומצם חלקם של ימי חג וזיכרון אחרים. כך ירד מעמדם של ימים כי"א באדר, 'יום תל חי' ו'יום ההגנה', ושל כ' בתמוז, יום הזיכרון של הרצל, שהיו משמעותיים בתקופת השלטון הבריטי. תהליך זה הושפע מהמרכזיות של יום העצמאות, שהיה 'הסיכום ההיסטורי' של הרכיבים הלאומיים בלוח השנה הישראלי, ומהרצון לרכז את משאבי המדינה המוגבלים לחג אחד (עזריהו 1995: 34–35). בשנת 1958 חרגה הנהגת המדינה מנוהגה לצמצם את ימי החג ולרכזם ביום העצמאות, ופעלה כדי ליצור את ה'חג הגדול' – שרשרת של אירועים לציון חג העשור למדינה, שהתפרסו על פני שנה שלמה (זלצר 2006: 1–5).

מלחמת ששת הימים הייתה מאורע היסטורי ששינה את מצבה הגיאו־פוליטי של מדינת ישראל. אף כלכלת המדינה נהנתה משגשוג פתאומי, ואלפי עולים חדשים נחפזו ליטול חלק בתהילה. העיתונות הארצית והעולמית פיארה את התעוזה ואת עוצמת הצבא (אורן 2004: 366). גולת הכותרת של הניצחון במלחמה הייתה כיבוש מזרח ירושלים בידי צה"ל והשיבה למקומות הקדושים. בעקבות המלחמה, באביב 1968, דנה ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול בהצעה שעלתה מטעם הרבנות הראשית וגורמים אזרחיים מגוונים, לייחד יום חג ל'איחוד ירושלים' במלחמת ששת הימים (להלן נציין יום זה כ'יום ירושלים', השם שהתקבע בהמשך). לכאורה הייתה הממשלה צריכה להסכים בהתלהבות להצעה זו, שפיארה את הישגי צה"ל והממשלה בשנה החולפת, ולמסד כ'חג לאומי' גם את יום ירושלים. כפי שנעשה במקרה של יום העצמאות, עליה לתעל את השמחה שעלתה מארגונים אזרחיים לנוהגים לאומיים מחייבים. ואולם, לא די בכך שהממשלה לא ניסתה למסד את החגיגות, שרי הממשלה התלבטו במהלך שלוש ישיבות ממשלה אם לאפשר אותן, ובשל שיקולים שונים ניסו לצמצמן.

מטרתו של מאמר זה היא לדון בפער המשמעותי בין הניסיונות הממשלתיים לצמצם את החג והנימוקים לניסיונות אלה, ובין הרצון הציבורי לחגוג את הניצחון וההתפתחות בפועל של החגיגות הספונטניות. הדיון בשאלת 'יום ירושלים' מאפשר נקודת מבט על הדרך שבה התבוננה הממשלה על הישגיה ועל הישגי צה"ל במלחמת ששת הימים, על אופני התמודדותה עם לחץ בין־לאומי שקרא לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במלחמה, ועל הראייה ההיסטורית של השרים בעניין חשיבות הזיכרון של האירועים ההיסטוריים בשני העשורים הראשונים למדינה. בכך מצטרף מאמר זה למגוון חיבורים העוסקים במהלכיה המדיניים של ישראל בתקופה שמייד לאחר מלחמת ששת הימים (לדוגמה: פרנקל 2024; גלבר 2018; גלבר 2017; פדהצור 1996; אדמוני 1992; Gorenberg 2013; Raz 2006). המאמר עוסק בנושא שטרם נידון במחקר, ומתבסס ברובו על פרוטוקולים של ישיבות ממשלה שעד כה לא נעשה בהם שימוש מחקרי.

מדיניות ממשלת ישראל כלפי חגיגות
'יום ירושלים' הראשון בשנת 1968

ד"ר נדב פרנקל

מבוא:
לטקסים ולאירועים בעלי סממנים לאומיים מובהקים יש תפקיד חשוב ביצירתה, בשימורה ובעיצובה של הזהות הלאומית והפוליטית (זלצר 2006: 5; דון יחיא 1984). בשנים שלאחר מלחמת העצמאות פעלו מנהיגי מדינת ישראל כדי לקבוע חגים לאומיים שיתפקדו כ'פולחני מדינה', כהגדרתו של מעוז עזריהו, ולמסד אותם, וסייעו לבניין האומה (Nation Building) בתקופת הראשית. דגש ראשון במעלה קיבל יום העצמאות. ההנהגה השתתפה הן בקביעת תאריכו מתוך שלל אפשרויות, והן בקביעת דפוסים ממלכתיים־אזרחיים ליום זה, שתיעלו את השמחה הספונטנית לנוהגים ולמסורות ממוסדים (עזריהו 1995: 1–39).

באותה תקופה נעשה אף ניסיון למסד את יום העצמאות במעמד שווה לחגי לוח השנה העברית, כדבריו של חבר הכנסת שלמה לביא ממפא"י: "החג הזה צריך להיות כמו כל חגי ישראל", כיוון שהוא "בשום אופן איננו נופל מחג החירות, חג היציאה ממצרים" (דון יחיא 1984: 12). מקום מרכזי בטקסי יום העצמאות תפס המצעד הצבאי של צה"ל, שנערך בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בירושלים, ו"שילב את הצבא בפולחן הריבונות" (עזריהו 2001: 62–79).

בד בבד עם עליית קרנו של יום העצמאות, והחל משנת 1950, צומצם חלקם של ימי חג וזיכרון אחרים. כך ירד מעמדם של ימים כי"א באדר, 'יום תל חי' ו'יום ההגנה', ושל כ' בתמוז, יום הזיכרון של הרצל, שהיו משמעותיים בתקופת השלטון הבריטי. תהליך זה הושפע מהמרכזיות של יום העצמאות, שהיה 'הסיכום ההיסטורי' של הרכיבים הלאומיים בלוח השנה הישראלי, ומהרצון לרכז את משאבי המדינה המוגבלים לחג אחד (עזריהו 1995: 34–35). בשנת 1958 חרגה הנהגת המדינה מנוהגה לצמצם את ימי החג ולרכזם ביום העצמאות, ופעלה כדי ליצור את ה'חג הגדול' – שרשרת של אירועים לציון חג העשור למדינה, שהתפרסו על פני שנה שלמה (זלצר 2006: 1–5).

מלחמת ששת הימים הייתה מאורע היסטורי ששינה את מצבה הגיאו־פוליטי של מדינת ישראל. אף כלכלת המדינה נהנתה משגשוג פתאומי, ואלפי עולים חדשים נחפזו ליטול חלק בתהילה. העיתונות הארצית והעולמית פיארה את התעוזה ואת עוצמת הצבא (אורן 2004: 366). גולת הכותרת של הניצחון במלחמה הייתה כיבוש מזרח ירושלים בידי צה"ל והשיבה למקומות הקדושים. בעקבות המלחמה, באביב 1968, דנה ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול בהצעה שעלתה מטעם הרבנות הראשית וגורמים אזרחיים מגוונים, לייחד יום חג ל'איחוד ירושלים' במלחמת ששת הימים (להלן נציין יום זה כ'יום ירושלים', השם שהתקבע בהמשך). לכאורה הייתה הממשלה צריכה להסכים בהתלהבות להצעה זו, שפיארה את הישגי צה"ל והממשלה בשנה החולפת, ולמסד כ'חג לאומי' גם את יום ירושלים. כפי שנעשה במקרה של יום העצמאות, עליה לתעל את השמחה שעלתה מארגונים אזרחיים לנוהגים לאומיים מחייבים. ואולם, לא די בכך שהממשלה לא ניסתה למסד את החגיגות, שרי הממשלה התלבטו במהלך שלוש ישיבות ממשלה אם לאפשר אותן, ובשל שיקולים שונים ניסו לצמצמן.

מטרתו של מאמר זה היא לדון בפער המשמעותי בין הניסיונות הממשלתיים לצמצם את החג והנימוקים לניסיונות אלה, ובין הרצון הציבורי לחגוג את הניצחון וההתפתחות בפועל של החגיגות הספונטניות. הדיון בשאלת 'יום ירושלים' מאפשר נקודת מבט על הדרך שבה התבוננה הממשלה על הישגיה ועל הישגי צה"ל במלחמת ששת הימים, על אופני התמודדותה עם לחץ בין־לאומי שקרא לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במלחמה, ועל הראייה ההיסטורית של השרים בעניין חשיבות הזיכרון של האירועים ההיסטוריים בשני העשורים הראשונים למדינה. בכך מצטרף מאמר זה למגוון חיבורים העוסקים במהלכיה המדיניים של ישראל בתקופה שמייד לאחר מלחמת ששת הימים (לדוגמה: פרנקל 2024; גלבר 2018; גלבר 2017; פדהצור 1996; אדמוני 1992; Gorenberg 2013; Raz 2006). המאמר עוסק בנושא שטרם נידון במחקר, ומתבסס ברובו על פרוטוקולים של ישיבות ממשלה שעד כה לא נעשה בהם שימוש מחקרי.

להמשך קריאת המאמר/ולהורדה לחצו כאן

חורבת זיקית – מבט מן הכפר אל העיר
בתקופת הברונזה הקדומה 3

סיון מזרחי ויצחק פז

מבוא:
הופעת העיור והמרחב הכפרי בתקופת הברונזה הקדומה במחקר הארכיאולוגי

המעבר מהתקופה הכלקוליתית לתקופת הברונזה הקדומה 1 מאופיין בנטישה של יישובים והקמת יישובים חדשים. רוב יישובי התקופה הם יישובים כפריים חקלאיים, שגודלם בדרך כלל 10–50 דונם, וגידלו בהם בעלי חיים מבויתים כמו כבשים, עזים וחמורים (de Miroschedji 2014).

במחצית השנייה של תקופת הברונזה הקדומה 1 (הברונזה הקדומה 1ב') מופיעות הערים הראשונות באזורנו. הדוגמה הבולטת בדרומה של ישראל היא תל ערני, עיר גדולה מבוצרת בחומת לבנים, המתוארכת לשלב הקדום של תקופת הברונזה הקדומה 1ב' (EB1C; Ciałowicz et al. 2014; Yekutieli 2000; 2006; Erani-C). בהמשך תקופת הברונזה הקדומה 1ב' (תקופת הברונזה הקדומה 1ב'2), ניכרת המשכיות של תופעת העיור, ומופיעים יישובים עירוניים גדולים כמו עין אסור ועין ציפורי, המאופיינים בתכנון עירוני עם מערכת ביצורים, תכנון עירוני של רחובות וסמטאות ומבני ציבור (להרחבה ראו Paz and Elad 2022 והפניות נוספות שם).

המחקר הארכיאולוגי עסק רבות בסיבות ובגורמים להופעת העיור בתקופת הברונזה הקדומה באזורנו. בהתייחסות לתופעת העיור באופן גלובלי הציע צ'יילד עשרה מאפיינים לעיר ובהם: ריכוז אוכלוסייה גדול, מעמדות בחברה שאינה מייצרת את מזונה באופן עצמאי, העלאת מיסים לישות פוליטית ריכוזית ועוד (לכל המאפיינים ראו Childe 1950: 9–16).

כפי שכבר הודגש בעבר (Greenberg 2002: 3; Joffe 2004), רק חלק מעשרת המאפיינים של צ'יילד התקיימו בדרום הלבנט בתקופת הברונזה הקדומה ובתקופות מאוחרות יותר, והגורמים לתהליך היו ייחודיים לכל חברה וחברה (Finkelstein 1995; Greenberg 2002: 3; Joffe 2004).

להמשך קריאת המאמר/ולהורדה לחצו כאן

חידושים בחקר מבנה "הפודיום הגדול"
בהרודיון תחתית

עמיחי ליפשיץ, יעקוב קלמן ורועי פורת

מבוא:
מבנה "הפודיום הגדול" (להלן: הפודיום), שהיה אחד המבנים הגדולים בהרודיון רבתי, הוקם למרגלות המדרון הצפוני של הר הרודיון. ממדיו, כ־130×60 מ', הצריכו פילוס של שטח נרחב. החלק הדרומי והדרום־מערבי של השטח נחצבו במדרון ההר, והחלקים הצפוני והמזרחי של השטח הוגבהו באמצעות מילויים וקמרונות עד ליצירת משטח מפולס.
מהקירות שהשתמרו אפשר להסיק כי קירות העל והקמרונות נבנו מאבני גזית (בעיקר מסלע נארי מקומי), ואילו קירות יסוד נבנו מאבני שדה גדולות ומהוקצעות.

למרגלות הפודיום, מצפון ובמקביל לו, משתרע "המסלול". זוהי רצועה ארוכה הנמשכת ממערב למזרח (כ־350 מ' אורכה וכ־30 מ' רוחבה). הרצועה נוצרה באמצעות בניית קיר תמך מצפון ופילוס השטח מדרום לו. בקצה המערבי של "המסלול" נחשף "המבנה המונומנטלי" – טרקלין מעוטר בפאר רב. נצר, בעקבות תיאור מסע הלוויה והקבורה של הורדוס (מלחמת היהודים א 671–673), שיער כי המסלול נבנה עבור טקס האשכבה, וקשר את הטרקלין לטקסי הלוויה והאזכרה. אנו נוטים כיום לייחס את הקמת המבנים למכלול הארמונות שהקים הורדוס בהרודיון, גם אם סביר ששימשו בטקס הקבורה (נצר 2013: 240–242; Netzer 2006:195–199; Stiebel forthcoming).

הפודיום צופה אל מכלול הבריכה, המכלול המרכזי בהרודיון תחתית, הממוקם מצפון־מערב לו. בלב המכלול נבנתה בריכה, 69×45 מ' גודלה, ובליבה אי עגול. על האי נבנה ככל הנראה פביליון – מבנה פתוח ומקורה, מוקף עמודים. סביב הבריכה נשתל גן, והמכלול כולו הוקף במבנים ובטורי עמודים. בפינה הדרום־מערבית של המכלול הוקם בית מרחץ גדול (Netzer 2006:190–192).

גרמי מדרגות רחבים, אשר נבנו בשלבים כחלק ממערך העלייה והכניסה לארמון־מבצר ההר, הוקמו על המדרון הצפון־מזרחי של ההר, מדרום־מזרח לפודיום. חלקם העליון נחשף, אולם חלקם התחתון ובסיסם אינם מוכרים (פורת, קלמן וצ'אצ'י תשע"ו [ב]; Kalman, Porat and Chachy 2018:147–148).

להמשך קריאת המאמר/ולהורדה לחצו כאן

מגדל עדר, תרפ"ט, ארבעים שנה אחרי:
צבי גילאון והמאמץ להשבת
מצילי יהודי המושבה לכפרם

ראובן גפני

מבוא:
בראשית שנת 1973 פנה עורך הדין צבי גילאון לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, בבקשה
כי תתערב למען הענקת אישור מיוחד למשפחת אל־צלייבי, שהתגוררה מאז שנת 1967
בעמאן, לשוב לביתה בכפר בית אומר שמדרום לגוש עציון. בבקשתו התבסס גילאון בעיקר
על השתתפותה הפעילה של המשפחה בהצלת יהודי המושבה מגדל עדר במאורעות תרפ"ט
1 )1929(, ועל עדויותיהם של יהודים וערבים כאחד על שהתרחש במקום למעלה מארבעים
שנה קודם לכן.
מכתבו של גילאון, לצד עדויות נוספות שנאספו על ידו ועל ידי אחרים, ובהמשך גם
בקשתה הדומה של משפחת בריעית, שופכים אור חדש על כמה מן הפרטים ההיסטוריים
הקשורים לפרשייה ייחודית זו, וכן על משמעותו המעשית של הזיכרון ההיסטורי המתעתע
בסוגיות שהפכו לפתע שוב רלוונטיות, עשרות שנים לאחר מעשה. מעבר לכך, פרשיית
מגדל עדר עשויה להפנות את תשומת הלב המחקרית לפרשיות נוספות )ולעיתים
מפתיעות( שנדחקו ברובן אל מחוץ לזיכרון הקולקטיבי של מאורעות תרפ"ט, ומסייעות
2 בהקשר הגיאוגרפי

בשרטוט מלא יותר של כל שהתרחש בין יהודים לערבים במהלכם.
הממוקד, ייתכן שפרשיית מגדל עדר עשויה לשפוך אור על האופן )המפתיע למדי( שבו
עוצבו יחסי יהודים וערבים באזור גוש עציון גם בעשרות השנים הבאות: ביוזמות שונות
של שמואל צבי הולצמן לשיתוף פעולה יהודי־ערבי במרחב זה בשנות השלושים; ביחסים
שנרקמו בין אחדות מהמשפחות הערביות המקומיות למתיישבי גוש עציון בראשית שנות
הארבעים ועוד.

להמשך קריאת המאמר/ולהורדה לחצו כאן