שלוש פעמים העפילו יהודים בעת האחרונה להר חברון. הר טרשי, צחיח, עוין, סוער ומושלג קידם את פניהם. שלוש פעמים נעקרו מעל אדמתם ושבו ברביעית. כמוהם עם ישראל בארץ מולדתו; שלוש פעמים עלה לארץ ישראל, התמודד מול שפע מגבלותיה, נעקר ממנה ושב ודבק בה ברביעית.
מיני קדמיני קדם הר חברון היה בימי קדם אחד ממרכזי היישוב היהודי בארץ ישראל. אבות האומה; אברהם, יצחק ויעקב, עברו בהר בכל מסעיהם בארץ ובחברון קבעו את ביתם. בדרך ההר, בין חברון לירושלים, צעדו אברהם ויצחק בדרכם אל העקידה בהר המוריה. מעשה קניין קרקע ראשון בארץ ישראל, מפורש בהרחבה בבראשית, הלא הוא קניין מערת המכפלה אשר בחברון לאחוזת קבר. בבית לחם ניצב קבר רחל אִ מנו, בה גאל בועז את רות ונשא אותה לאִ שה, ושם נולד דוד בן ישי מייסד מלכות בית דוד. בחברון מלך דוד על יהודה, עם איחוד הממלכה כבש את ירושלים וקבעּה כבירת הנצח של עם ישראל – עיר הקודש והמקדש.
בעמק האלה, בין שֹכֹה לעזקה, התרחשה המערכה בה הִ יכה דוד את גולית הפלִ ישתי. עם פילוג הממלכה, הקים רחבעם מלך יהודה רשת ביצורים שסגרה על הר חברון ממערב, מדרום וממזרח. המבצרים המרכזיים הוקמו על גב ההר: חברון, בית-צור ובית לחם. בעמק הברכה התכנס העם לברך את ה' לאחר הניצחון על עמון ומואב במדבר תקוע. בתקוע – עיר שנוסדה על ידי בני שבט יהודה בעת ההתנחלות – נולד וגדל עמוס הנביא.
הר חברון היה לִ יבה של נחלת שבט יהודה – בחיר שבטי ישראל. רבים מיישובי ההר בימינו שומרים על שמותיהם הקדומים, כאלה הם: כרמל ומעון, זיף ויוטא, אשתמוע ודביר, גדור ובית צור, פעור ועיטם, בית לחם ותקוע, בית זכריה וביתר. היישוב היהודי באזורנו התקיים שנים רבות לאחר גלות שבטי ממלכת ישראל לאשור. את שמו של שבט יהודה, שאנשיו חיו בהר חברון, נושאים אנו, בני העם היהודי עד היום. הם הם אבותינו, ואנו צאצאיהם- יורשיהם.
רבים משבי ציון, עולי בבל שעלו ארצה בעת שיבת ציון, בתקופת עזרא ונחמיה, קוממו יישובים מהם הוגלו הם ואבותיהם. עיקרו של היישוב היהודי השתרע באותם ימים מבית אל בארץ בנימין ועד בית צור במבואות חברון. פחוות י ַהַד היה שם האזור בעת ההיא, ממנה צמחה ממלכת החשמונאים. קרבות המקבים להגנת ירושלים מדרום,התנהלו בבית צור ובבית זכריה, אשר בלב גוש עציון. בקרב בית זכריה נעשה מאמץ עליון למנוע את מהסורים-היוונים (הסלווקים) לפרוץ לירושלים. אלעזר חורן, אחי יהודה, מסר נפשו במוטטו את הפיל הסלבקי, שקרס ומחץ למוות את אלעזר.
המערכה האחרונה על עצמאותו הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל בעת העתיקה התחוללה באזורנו. הרודיון, ערביה )ערּוּב( וביתר – מעוזים ראשיים של מורדי בר כוכבא, בהר חברון הם, ומערות המִ סתור של המורדים בשיפוליו. עם חורבן היישוב היהודי בהר חברון, מונים אנו את שנות הגלות הממושכת. בדרום הר חברון המשיך להתקיים יישוב יהודי פורח עוד שנים רבות. אגדות רבות קושרות את מקום לידתו של המשיח עם אתרים באזורנו: מגדל עדר, בירת ערבה דבית לחם יהודה, ועוד.
הר חברון הינו ערש האומה העברית, במה להתרחשויות רבות וחשובות בדברי ימי עמנו, מאורעות שטבעו חותם על העם היהודי לדורותיו. אין פלא, איפוא, שיהודים שאפו בכל לִ בם לשוב וליישב חבל ארץ זה, עם חידוש היישוב היהודי בארץ. פעם אחר פעם קמו יהודים שנטלו על עצמם להיות קשר וגשר בין עיר הקודש לעיר האבות, בין ירושלים לחברון.
שלבי התיישבות בהר
בשנת תרפ"ז, 1927 , עלתה לאזור קבוצת יהודים חרדים מירושלים ועמם יהודים עולים מתימן והקימו את היישוב מגדל עדר, על פי הפסוק: "ויִַּסַּע יִשְרָאֵל ויֵַּט אָהֳלהֹ מֵהָלְאָה למִגְדַּל-עֵדֶר" )בראשית לה כ(. הוגה הרעיון והדמות המרכזית בחברת זיכרון דוד שייסדה את היישוב היה יצחק גרינוולד – תלמיד חכם בעל חזון. יעקב רוזנבלום שחי במקום עם משפחתו היה הדמות המרכזית במגדל עדר. במשך שנתיים פּיתחו יישוב חקלאי שעתיד היה להתבסס על מטעים ומשק חלב. צריפי המגורים הוקמו סמוך לצומת גוש עציון, על כביש ירושלים – חברון. בשנת תרפ"ט, 1929 , בימי מאורעות הדמים שגרמו לחורבן קהילת חברון, חרב מגדל עדר בידי הערבים ותושביו נאלצו להימלט לחברון ומשם לירושלים.
בשנת תרצ"ד, 1934 , עלו לכאן יהודים בשנית. חברת אל ההר רכשה את קרקעות מגדל עדר ושטחי קרקע נוספים והחלה בפיתוח משק חקלאי. היישוב נקרא כפר עציון על שם מייסדו, שמואל צבי הולצמן – פרדסן וחלוץ רב השראה מרחובות. הוא ראה בחזונו איזור מטעים וקייט מפותח, והשקיע במפעל החלוצי את מרבית הונו. בין מקימי היישוב: ותיקי השומר, עולים מכורדיסטאן, נוער ציוני ופועלים מהמושבות.
להמשך קריאה ניתן לפתוח או להדפיס את קובץ הPDF המצורף בעמוד זה למטה ⬇
אתר הארכיון של אלון שבות הוקם ביוזמת משפחת ברוכי ובתרומתה לזכר אם המשפחה שלומית ע"ה. שלומית הייתה היסטוריונית בנשמתה, וראתה ערך רב בתיעוד ובשימור לדורות. היא חלמה על ארכיון פעיל לישוב ופעלה להקמתו, אך לא זכתה לחזות בהגשמת חלומה.
באתר הארכיון:
· מסמכים היסטוריים מהקמת אלון שבות;
· עלוני היישוב מכל השנים;
· מידע ומסמכים על מוסדות הציבור הפועלים בישוב;
· לזכרם – דפי זיכרון אישיים לתושבי אלון שבות שהלכו לעולמם;
ביום שישי, י"ט בשבט (25.01.19) התכנסה קבוצה של כ-50 מתנדבים ב"בית של רות" שבשדה בועז, בשעה 9:00 בבוקר. לאחר קפה, תה, עוגה ותדרוך מעמיק, הם יצאו לדרך למבצע "שוד ושבר". הם התחלקו ל-2 קבוצות – קבוצה אחת אחראית על השטח שמשדה בועז ומערבה לכיוון נחלין והקבוצה השנייה אחראית על השטח שמשדה בועז עד כיכר אל-ח'אדר וצפונה.
במשך כ-3 שעות שתי הקבוצות הלכו בשטח, חקרו, תיעדו ועדכנו באופן שותף את החמ"ל שישב ב"בית של רות".
לשם מה ההתכנסות? מה הוא מבצע "שוד ושבר"? ומה הם מחפשים במשך שלוש שעות?
כדי לענות על השאלות הללו נפגשתי עם מתניה טרופר, מדריך בבית ספר שדה כפר עציון, שהיה חלק מניהול המבצע יחד עם עמיחי נעם. "מבצע 'שוד ושבר' הוא מבצע שמטרתו לעורר מודעות ציבורית לשוד העתיקות המאסיבי ברחבי יהודה ושומרון (יו"ש)", מספר מתניה.
מדינת ישראל מלאה בממצאים ארכיאולוגים שמלמדים אותנו על אורח החיים לפני מאות ואלפי שנים. ממצאים אלו מאוד יקרים לעם ולמדינה שלנו ואף מהווה עניין גם בעולם כולו. בשנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר מציאת מגילות ים המלח הראשונות במדבר יהודה, עלתה המודעות להימצאותם של אוצרות רבים וחפצי עתיקות שונים בארץ כולה, ובפרט במדבר יהודה. המוני חוקרים יצאו לחפירות ברחבי מדבר יהודה במטרה למצוא עוד מגילות וממצאים אחרים. כמוהם, גם הבדואים באזור יצאו לחיפוש. הם יודעים שערכם של הממצאים מאוד גבוה ושניתן למכור אותם בסכומים גבוהים ברחבי העולם. לאחר מקרה זה, התחילה תופעה של שוד עתיקות באתרים הארכיאולוגיים בצפון מדבר יהודה. מדינת ישראל הבינה שצריך לעשות משהו בנידון והחליטה לצאת במבצע חפירות נרחב באזור, טרם השדידה המוחלטת של האתרים. המבצע יצא לפועל בשנים 1961-1959.
עד היום, נערכים מקרים רבים של שוד עתיקות ברחבי יו"ש. "בכל אזור בארץ יש פקח שתפקידו לפקח ולהגן על 2,000 אתרים ארכיאולוגיים. ביו"ש יש פקח אחד והוא אחראי על 10,000 אתרים" – מתניה מוסיף על הבעייתיות באזור. מצד אחד המדינה מבינה שיש הרבה עתיקות שצריך להגן עליהם ביו"ש. מצד שני, לאדם אחד קשה מאוד לפקח על שטח כל כך גדול, בעל כל כך הרבה אתרים חשובים.
שוד העתיקות ביו"ש מושפע גם מאופי האוכלוסייה המתגוררת באזור. העיסוק הרווח אצל תושבי הסביבה הוא חקלאות, דבר המזמין מפגש תמידי עם השטח. לכל חקלאי ממוצע יש הזדמנות למצוא מערת קבורה באמצע חרישת האדמה, להיכנס, למצוא 25 מטבעות עתיקות ולמכור אותן בסכום גבוה בשוק.
מבצע "שוד ושבר" פורסם בפייסבוק ובוואטצאפ והשתתפו בו משפחות, מטיילים ואנשי בית ספר שדה כפר עציון. היה מאוד מרגש! כל אדם שהשתתף עזר לעורר את המודעות הציבורית לעניין השוד ביו"ש. תיעדנו מערות קבורה רבות, חלקן שדודות לגמרי ובחלקן היו כמה עצמות. תועדו מבני אבן, בית בד ובור מים עתיקים. התקווה היא להמשיך לעשות תיעוד נרחב של שוד בכמה שיותר מקומות ברחבי יו"ש.
איך אתם יכולים לעזור? שאלה מצוינת! תשאלו חברים, תפתחו איתם שיחה, תקראו ותלמדו על הנושא. תעקבו אחרי פרסומים של בית ספר שדה כפר עציון למבצעים הבאים. כך, יחד, נוכל להגיע לגופים העליונים של מדינת ישראל ולהתעקש על שמירה הדוקה יותר של העתיקות באזור יו"ש. יחד נוכל לשמור על מורשת ארץ ישראל והעם היהודי ביו"ש.
חוותו של הקונסול פין בכפר פע'ור (פאגור) נזכרת פעמים אחדות במכתב הגב' פין, המובא במלואו במאמרו של שור. פרשת החווה לא נזכרה עד כה בספרות המחקר, ואף אין היא מוכרת לאיש מבין החוקרים, שאליהם פנינו עם מימצאינו.
לאחר מספר שנות מחקר והתחקות אחר הפרשה, נראה שיש בידינו עיקרם של הדברים. להלן נביא תמצית החומר שבידינו.[1]
לאחר שנים בהם סייעו בני הזוג פין לג'ון משולם בקיום חוותו בארטאס, בהענקת חסות קונסולארית ובשליחת יהודים לעבוד באדמותיה, שחלקן היו בבעלות גב' פין – חל קרע בין בני הזוג ומשולם. לצידם של בני הזוג פין עמד גם פיטר משולם, בנו של ג'ון, שהיה מעובדי הקונסוליה.
ב-1860 רכש פין את אגמת הכפר פע'ור.[2] לפי דברי גב' פין, מסיבות כלכליות, לצורך הפקת רווחים. ייתכן שחשב גם כי בפעילותו בכפר הזה ימשיך את פעולתו בהעסקת יהודים בשדה ובחקלאות בטלביה, בכרם אברהם ובארטאס. בירור השאלה, אם מניעיו של פין בכך היו גם מסיונרים, אינו עניין לדיון כאן.
נראה, שההשקעה הכספית שהיתה כרוכה ברכישת הכפר, ותשלומי החובות והריבית,[3] המאורעות שהתחוללו סביבה, הסיכסוכים עם הכפריים והנזירים – אשר שימשו עילה להתקפתו של סוראיה פחה מושל ירושלים – היו בין הגורמים המרכזיים לסילוקו של פין מירושלים.
הכפר פע'ור
הכפר פע'ור שכן ממזרח לכביש ירושלים-חברון, כ-3 ק"מ דרומית מערבית לבריכות שלמה, בקרבת מקומו של מושב אלעזר שבגוש עציון דהיום, (נ"צ 5058 7035 רשת U.T.M) שרידיו, הניכרים גם היום, הינם חלק ממכלול אתרים קדומים הפרוסים על-פני שתי גבעות והגיא שביניהן, היורד מזרחה לעבר ואדי אל ביאר.[4]
השם פע'ור מקורו בשם העיר המקראית פעור, ששכנה במקום והיתה אחת מערי שבט יהודה. היא אינה נזכרת בתיאור נחלת יהודה במקרא (יהושע טו), אך בתרגום השבעים נכלל שמה (שם, שם ס).[5]
הכפר הערבי פע'ור הוקם בתקופה העות'מאנית על שרידי יישוב ביזאנטי בשם 'פעורה', הנזכר באונומסטיקון לאבסביוס,[6] ועל שרידי אחוזה צלבנית שהשתייכה לסניורה של חברון.[7] לפי מסורת מקומית, הוא הוקם לפני כ-400 שנה. בשלהי המאה הי"ח, או בראשית המאה הי"ט ננטש הכפר, אולי במהלך מלחמות פלגי הקיס והימן, שגרמו הרס רב באזור. יוצאי הכפר התיישבו בעיר בית-לחם, ברובע מיוחד הנושא עד היום את שמם, 'ח'ארת אל-פוואע'רה' (Harat el-Fawaghre).[8]
במכתב המובא במאמרו של נתן שור מזכירה גב' פין ש-2000 יהודים פנו בבקשה לאישים באנגליה, שיסייעו להם בהתיישבות בפע'ור. לפיכך נראה, כי היו שני נוסחי-פנייחוותו של הקונסול פין בכפר פע'ור שבהרי יהודהה, בעברית ובאנגלית, ואולי יותר מפנייה אחת.[9] עניין זה מתקשר לפרשה שנזכרה כבר במחקר, אך דומה שרק עתה אפשר לשבצה כהלכה במקומה.
ידוע כי בכפר גרו 90 ערבים אשר הקונסול פין ריכזם, וכי יהודים עסקו בשתילת עצי פרי, שבנוסף להם גודלו בכפר גם תבואות. שיקום בתי הכפר וניקוי המעיין שלו נעשו בפיקוח פיטר משולם. למתיישבים היו גם עדרי בקר וצאן וכן כוורות. בין השאר, ניטעו במקום שתילי-אקליפטוסים שנבטו מזרעים שנשלחו מהגנים הבוטאניים שבקיו, בעיבורי לונדון.
הכרוז, 'הכרוז הנגדי' וההתישבות בפע'ור
ד"ר ישראל קלויזנר פירסם כרוז שהעתיק בארכיון מקוה-ישראל לפני שהועבר לארכיון הציוני המרכזי, ועליו היה חתום הרב רפאל אברהם, בשם 200 משפחות,[10]עניים, אלמנות ויתומים.[11] הכותבים סיפרו שרפאל אברהם, בעזרת 'הקונסוליות' השיג להם 'מקום גדול לעבוד את האדמה במקום הנקרא פאגור'. אך כיוון שלא היה בידי הכותבים די כסף למחרשות ולאוהלים שיוקמו בשטח, ביקשו לעזרם. הם גם התלוננו על קיפוחם בקבלת כספי ה'חלוקה'. קלויזנר תיארך את הכרוז ל-1866, אך שושנה הלוי ציינה נכונה שתאריך הכרוז הוא כ' בחשוון תרכ"ב (אוקטובר 1866), כנאמר בכרוז נגדי שפורסם בפרשה,[12] המהווה את המקור העיקרי לדיון בצד היהודי של הנושא, לאחר שהכרוז הראשון אבד. עיון בכרוז התגובה (להלן: 'הכרוז הנגדי') המצטט קטעים גדולים מהכרוז הראשון, מאפשר לנו לקשרו לנסיון הנדון כאן, של התיישבות יהודית בפע'ור שבאזור בית לחם.
רפאל אברהם, המכונה בכור מיוחס, הועסק בידי הקונסול פין כתורגמן מן הימים הראשונים לבואו לירושלים ועד עזיבתו.[13] הוא היה איש הקשר שלו עם היהודים, במיפעליו שעוררו אהדה ותודה, כמו גם בסיכסוכיו עם ראשי העדה הספרדית. מיוחס היה כנראה נכדו של הרב הירושלמי רפאל אברהם, המכונה בכור. נראה כי היה תושב 'משכנות שאננים', שוחט, בודק וחזן, ויחסיו עם ראשי העדה הספרדית היו גרועים מאוד.[14]
'הכרוז הנגדי' חתום בידי כ-150 מבני העדה הספרדית, בהם ראשי העדה הרבנים יוסף שלמה הכהן חסיד, רפאל ידידיה אבולעפיא, דוד בן שמעון (דב"ש) בשם עדת המערביים, והראשון-לציון הרב דוד חיים חזן, אשר צירף הודעה ארוכה ומפורטת משל עצמו. כרוז זה, מחודש אדר א' שנת תרכ"ב, המשתרע על-פני ארבע עמודות גדולות, מהווה בין השאר מקור חשוב למחקר היחסים בתוך עדת הספרדים, תולדות יהודי ירושלים והשאיפה לעבודה יצרנית באותה תקופה. כאן רק נביא את עיקרי הדברים – הפעילות שהתעוררה בירושלים בעקבות פירסום ה'גאזיטא', הוא הכרוז של בכור מיוחס ותומכיו – הקשורים לדיוננו.
הכרוזים הודבקו 'בפתחי שערים ועל כל חוצות בשווקים וברחובות'. החותמים יוצאים נגד ה'גאזיטא', אשר לא נכתבה בלשון 'ישראלי', הודפסה בדפוס 'אפורטיסטאנטים' (הפרוטסטנטים), ושהחתומים בה מבקשים לעסוק בעבודת-שדה בכפר פע'ור 'ושישלחו מעלת המתנדבים בעם פרי צדקתם להם לצדקה על-יד ר' רפאל אברהם, המכונה בכור מיוחס, שמינוהו עליהם לראש ולקצין'. בעלי הכרוז הנגדי טוענים, שרפאל אברהם חתם בשם 'כוללות עניי עיר הקודש', אף שאין כוללות כזו. הכותבים מגלים, שמאחורי המפעל עומד גוף אחר, ורומזים למיסיון:
כל בעל שכל האנושי יבין וישכיל מי קנה להם הכפר הנזכר, מי הוא המעמיד, מי הוא המייסד היסוד הרע ומר הזה, מי הוא זה אשר בידו כח גדול לקנות קרקע גדול ורחב-ידיים כזה בזה הזמן בעיר הקודש, כי אם בזאת כת המינים והאפיקורסים אשר המה מריקים שקיהם זהב ורב פנינים לצוד נפשות בני ישראל.
הכרוז הנגדי מלא התרסות וחרמות כנגד בכור מיוחס, שהחתים לטענת המתריעים למעלה ממאה אנשים, ולעיתים חתם בשמם. מחבריו קוראים למקבלי הכרוז הראשון לא להאמין לתוכנו, וכן לא להאמין שהחותמים חסרי-פרנסה, מפני ש'מהם בעלי מלאכות ומהם נושאי סבל בכתף ישאו ומשתכרים במלאכתם ומרויחים בפרנסתם ביתר שאת ואינם לא בתורה ולא במצוות ולא בדרך ארץ כלל'. מדברים אלו עולה שאחרי מיוחס נהו פשוטי העדה, שביקשו אולי לשפר את רמת חייהם. בין השאר נאמר בכרוז, כי מבין מאה איש שחתמו על אחד הכרוזים, שנועד לאברהם קאמונדו,[15] אספו ראשי העדה עשרים איש לבית הראשון-לציון חיים דוד חזן, ושם הודו חמישה עשר שלא חתמו, וחמישה הודו שבתחילה הלכו אחרי מיוחס ועתה שוב אינם רוצים בעזרתו. כן נכתב, שחלק מהחותמים הם קטינים, חלק אינם מתגוררים בירושלים וכמה מהם רשומים פעמיים.
כרוז חריף כזה, שבוודאי מנע היענות חיובית מצד נדבנים אפשריים (אחד מעותקיו נשלח גם אל סיר משה מונטיפיורי), והצרות הקשות שידע הקונסול פין, כל אלה הם אולי שמנעו את ביצוע תוכנית ההציישבות.
הקונסול פין והחווה בפע'ור
הקונסול פין לא נזכר בשמו בכרוז, אך הוא ה'קונסולאטוס' הנרמז בו. בספרו שלו מספר פין על פע'ור, שמשימה מיוחדת של הקמת מפעל חקלאי משכתו אליו:
ידיד [=פיטר משולם] פיקח בשבילי על בנייה-מחדש של כפר תנ"כי חרב וניקה את מעיינו… אספתי אנשים לכפר, כרמים ניטעו, יבולים נקצרו ונאספו, מיסים שולמו לממשלה, והסביבה, שקודם היתה ידועה לשימצה בשל שודדים על הדרך לחברון – הפכה בטוחה לחלוטין. באחד מביקורי, כעבור שנה וחצי [מתחילת העבודה], הוגשה לי רשימה של 98 מתיישבים… ב-[1863]21.10 שבנו לירושלים וב-28.11 שוב היה הכפר לגל חרבות…[16]
בדין-וחשבון הבריטי הרשמי של חקירת רצח פיטר משולם והעברת הקונסול פין ממשרתו נזכרת שהותו של משולם בפע'ור ומובאת פניית משפחות מחארת אל פוואע'רה בבית-לחם כנגד הקונסול פין ופיטר משלום.[17] נראה, שאחת מסיבות הסיכסוך הקשה ביניהם קשורהבבעיות של בעלות על הכפר ואדמותיו. כשירד כוחו של פין, פשטו ערביי הסביבה על כפרו והרסוהו.
בכל אופן, כאשר הואשם הקונסול פין בידי אנשי משרד-החוץ הבריטי בתקופת הדחתו, הוא טען כי מעולם לא הודיעוהו שאסור לו לרכוש אדמה.[18]
בחורף 1863, לאחר שמשרתו של פין וכל אשר לו בירושלים אבדו, ישבו בני הזוג פין בפע'ור בחוסר כל, ממתינים לפסק-דין צודק בעניינם. מזונם המועט בא להם מיבולי החווה. עצי הסקה הביא להם יהודי אחר. קצין ושני שוטרים תורכים נשלחו להגן עליהם, אך פין שילחם.[19] לבסוף נכשל פין במאבק ונאלץ לחזור חפוי ראש לבריטניה. מאז שובם עשתה גב' פין מאמץ לקבל פיצוי על הנזקים שנגרמו להם, ובהקשר זה יש לראות את המכתב הארוך שעליו באנו להוסיף ולהאיר.
משפחת פין לא שכחה את פע'ור ועוד ב-1937, 74 שנים לאחר שהוריה עזבו את הארץ, התאמצה בתם לקבל פיצוי עבור האדמות.[20] אכן, הכפר לא נושב מאז, בעוד בני הפוואע'רה, יוצאי הכפר, התנחלו כאמור במקומות שונים באזור הסמוך.
*הערות ותוספות למאמרו של נ' שור, 'משפחת הקונסול פין בירושלים – שנים אחרונות (מכתב משנת 1864 של אליזבת אן פין)', קתדרה, 30 (טבת תשמ"ד), עמ' 91-64.
[1]עד כה התפרסם בנדון רק מאמר אחד, עם ציטטות מהמכתב, וראה: צ' אילן, 'המושבה הלא-נודעת של הקונסול', דבר השבוע, 18 בפברואר 1983, עמ' 4.
[2].A. Blumberg, A View From Jerusalem, 1849-1858, London-Toronto 1980, P. 316 (המחבר קורא לפע'ור באופן עקבי Taghoor).
[3]חובו של פין בעוזבו את הארץ היה 554,455 פיאסטר, שהם 4995 ליש"ט (ראה צילום קטע התעודה שהובא בידי ש' אילתי בקתדרה 30 עמ' 71, שם מפורט הרכב סכום החוב). חלק ממנו היו הוצאות לריפויו של פין, אשר היה חולה מאוד בתקופת שהותו האחרונה בארץ, ראה: PRO, FO 78/1951, pp. 153-155. אחד מנושיו הקשים ביותר של פין בירושלים היה הבנקאי הגרמני ברגהיים.
[4]תיאור מפורט של האתרים השונים, ראה: ד' עמית ערך 'פעור', מדריך ישראל, כרך יהודה, ירושלים 1980, עמ' 245-247.
[5]הראשון שזיהה בח'רבת פע'ור את פעור המקראית היה ו' גרן, תיאור ארץ ישראל, יהודה, ג (תרגום ח' בן-עמרם) ירושלים תשמ"ג, עמ'213-214. וראה שם גם תיאור הכפר הערבי.
[6]האונומסטיקון לאבסביוס בתרגום ע"צ מלמד, ירושלים תשכ"ו, עמ' 83, סעיף 929, וראה תוספת הירונימוס שם.
[7]מ' כוכבי, הסקר בארץ יהודה, בתוך: מ' כוכבי (עורך), יהודה שומרון וגולן, סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח, ירושלים תשל"ב, עמ' 26.
[8]P. Palmer, 'Das jetzige Bethlehem', Zeitschrift der Deutschen Palastina-Vereins, 1894, pp. 89-97
[9]לאחרונה נמסר, כי בעזבון פין יש פנייה בעברית מ-1861, חתומה בידי ראשי משפחות, המונות 650 נפש, והמדברים בשם 2,000 מעניי ישראל. בפנייה מתבקש פין למסור לשרי ממשלתו על סבלם וכי בקשתם היא למצוא מקום-מגורים מחוץ לעיר, בו יוכלו לעבד את האדמה. בעזבון יש בקשות נוספות מסוג זה. ראה: Bath-Zion Lask Abrahams, 'James Finn, Her Britannic Majesty's Counsul at Jerusalem between 1846 and 1863', The Jewish Historical Society of England, Transactions XXVII and Miscellanius XII, 1982, p. 46
[10]ייתכן כי ל-200 המשפחות הללו התכוונה גב' פין, כנזכר לעיל, והמספר 2000 המצויין שם (בנוסח האנגלי המקורי של האגרת) הוא תוצאה של טעות דפוס. בכל מקרה, מספר זה נראה מוגזם.
[11]י' קלויזנר, 'לתולדות שאיפתם של יהודי ירושלים לעבודת האדמה' מנחה לאברהם (אלמאליח), ירושלים תשי"ט, עמ' 114. דבר משלוח הכרוז פורסם ב'ג'ואיש כרוניקל' ממנו הועתק ל'המגיד', ו' באייר תרכ"ב, עמ' 140. הכרוז המקורי עצמו אבד כנראה.
[12]שושנה הלוי, ספרי ירושלים הראשונים, ירושלים 1975, עמ' 32-35, הביאה רק חלק מ'הכרוז הנגדי'. כרוז זה מצוי בשני עותקים בלקט כרוזים מכורך בסםריית Jews College, London
[13]ראה: Reminiscences of Mrs. Finn, London1929, pp.51, 188. לדבריה, בכור מיוחס היה נכד הרב הראשי.
[14]לפי א"ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג, ירושלים תרפ"ט, עמ' 301, נפטר רפאל אברהם בכ"ט בכסליו תרל"ד. וראה: מ"ד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, ב, עמ' 403; א' בן יעקב, ירושלים בין החומות, ירושלים תשל"ז, עמ' 25, 28, 190.
[15]ראובן קאמונדו (1873-1785), נדבן עשיר, ראש קהילת יהודי תורכיה, כונה 'רוטשילד של המזרח', וראה:Encyclopaedia JudaicaV, p. 75
[16]תרגום חופשי מ- J. Finn, Byways in Palestine, London1868, p. 449
[17]Correspondence Respecting the murder of Mr. Peter Meshullam and the Removal of Mr. Finn from the consulate of Jerusalem. Cmd. 2608, Turkey8 (1880), 8.6.1880
[20]ראה מכתבי הנציב העליון ווקופ לגב' פין מ-11 באוקטובר 1934 ומ-8 באפריל 1937; מכתב מנהל מחלקת הקרקעות המנדטוריות לגב' פין מיום 5 באפריל 1935; ומכתבו של נאצרי פיאני, מתווך ושמאי קרקעות בחיפה, לגב' פין מיום 14 בפברואר 1937 – כולם באוסף בת-ציון אברהמס בלונדון. תודתנו לה על הרשות לעיין במכתבים ולצלמם.
י"ט שנה עמד גוש-עציון בחורבנו. הערבים הקימו מחנות צבא על חורבות כפר-עציון ו'המשלט הרוסי',ומחנה-פליטים על הריסות משואות-יצחק. שרידי גוש-עציון נותרו להביט מרחוק אל עבר "העץ-הבודד" שסימל את הכמיהה לשוב הביתה. היו אלה שנים בהן חשנו – אנו בני כפר-עציון -את עומק פשוטו של הפסוק: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים לב נב). י"ט שנה, שמרו בני כפר-עציון על קשר חברתי הדוק ביניהם, על קשר עין ולב עם ביתם בגוש-עציון. המורשת הכבירה שהותירו האבות טופחה, לובתה בלב הבנים, עד שהייתה ללפיד בוער.
ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), במלחמת ששת-הימים, זכינו ואדמות גוש-עציון נגאלו, יחד עם ירושלים, חברון ובית-לחם. באחת הפך חלום השיבה הביתה מהוויה רחוקה ומעורפלת לממשות חיה ונושמת.
ביום כ"ב באלול תשכ"ז (27.9.1967), שבו ועלו בני כפר-עציון יחד עם חבריהם, לביתם החרב בהרי-עציון. בלבם מפעמת ההחלטה הנחושה לשוב וליישב את ההר, לחזור לנחלת אבות, להתמודד בהצלחה עם המשימה המרגשת והקוסמת, רבת הקשיים ועמוסת האתגרים.
כפר עציון
קיבוץ כפר עציון עלה על הקרקע בכ"ב באלול תשכ"ז (1967), מיד לאחר מלחמת ששת הימים. מייסדי הקיבוץ היו בני המתיישבים והלוחמים אשר שבו אל חורבות כפר עציון שנפל בקרב במלחמת העצמאות וייסדו במקום את ביתם בבחינת "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, ט"ז). הקיבוץ עלה להתיישבות באישור ממשלת ישראל ובברכתה. היה זה היישוב היהודי הראשון שהוקם ברחבי יהודה ושומרון. כפר עציון חבר בתנועת הקיבוץ הדתי, חבריו מבקשים לטפח חיי תורה – ועבודה בדומה לאלו שנגדעו בהר בתש"ח. היישוב מונה כיום כמאה משפחות חברי קיבוץ ותושבים.
במשך השנים התפתחו בקיבוץ ענפי חקלאות ותעשייה, ובהם מטע דובדבנים ותפוחים, לולי הודים לרבייה ולפיטום, מדגרת "יפה הוד", ענף גידולי שדה בחבל לכיש המשותף לשלושת הקיבוצים בגוש עציון, וכן ענפי שירות כמוסך ומסגרייה. כן הוקם ענף יזמות ייחודי – מופ"ת עציון, המשווק טכנולוגיות מיגון חדשניות ברחבי העולם. כיום פועלת בקיבוץ ישיבת "מקור חיים"-ישיבה תיכונית בעלת אופי חסידי ייחודי.
מתוך שאיפה להנחיל את מורשת גוש עציון לציבור הרחב ולחנך על ברכי מופת המעש החלוצי-התיישבותי ועל מסירות הנפש של אנשי ההר, הקימו אנשי כפר עציון בית-ספר-שדה המפעיל רשת ענפה של סיורים מודרכים באזור וברחבי הארץ. לידו פועלת אכסניית נוער לקבוצות מטיילים, למבקרים ולמתארחים. במזרח הקיבוץ בתוך חורשה טבעית עשירה בצמחיית ההר, מצויה שמורת "שיר השירים" ובה בעלי חיים המאפיינים את האזור – צבאים, יעלים ועוד.
פסגת הגבעה, עליה ניצב הקיבוץ בעבר, הוקדשה לגן זיכרון למתיישבים, לנופלים בקרב ולמורשתם.אגודת בני גוש עציון הקימה במקום "בית-עדות" – מוזיאון לתולדות גוש עציון, ו"אוהל יזכור" שהוקם על הריסות ה"בונקר" שבו נפלו אחרוני הלוחמים בקרב. במבנה זה מופעלת תוכנית אור-קולית – "אנשי ההר" -באמצעותה זוכה המבקר לחוות את סיפורו המופלא של גוש עציון.
הר גילה
על רכס גבוהבהרי יהודה ובמרחק של כ-300 מ' מהתחום המוניציפאלי של ירושלים, הוקם בחנוכה תשכ"ח (1968) בית-ספר-שדה הר גילה שהיה אבן הפינה ליישוב הקהילתי. בשנותיו הראשונות נועדהיישוב רק לעובדי החברה להגנת הטבע, לעובדי רשות שמורות הטבע ולאנשי צבא קבע.
מפסגת הר גילה נשקף נוף מרהיב לכל העברים. שני מצפורים פונים לעבר מדבר יהודה, ים המלח והרי מואב ממזרח, שפלת החוף ממערב וירושלים מצפון. טביעות אצבעותיהם של התושבים חובבי הטבע ניכרת בהר גילה – בגינון המיוחד, במרכז הדורסים הראשון בישראל ועוד. במקום פועלת אכסניה של החברה להגנת הטבע ובה 400 מיטות. חיל החינוך של צה"ל מפעיל בהר גילה מדרשה לחינוך, המקיימת השתלמויות וימי עיון לכ-10,000 מפקדים וחיילים בשנה. בעתיד אמור להיבנות בהר גילה מרכז חינוכי לתלמידי חו"ל.
הר גילה הוא יישוב מעורב ומתגוררות בו כמאה משפחות דתיות ושאינן דתיות. 230 יחידות דיור נוספות נמצאות בשלבי בינוי שונים.
ראש צורים
קבוצת ראשצורים הוקמה בג' בתשרי תשכ"ט (1969) באתרה של קבוצת עין צורים שחרבה עם נפילת גוש עציון בתש"ח. מקימי ראש צורים היו בני הקיבוץ הדתי בשנת שירות נוספת, חברי גרעין בני עקיבא וחברי גרעין הצופים הדתיים. במקום נבנו לולי הודים לפיטום, התפתחה רפת משגשגת וניטעו מטעי דובדבן, נקטרינה, קיווי וכרם ענבי יין. בחבל לכיש שותף הקיבוץ לכפר עציון ולמגדל עוז בענף גידולי שדה.
לפני מספר שנים חברי קיבוץ ראש צורים בחרו לחולל שינוי מהותי באורחות חייהם, להפריט את מרבית מרכיבי החיים השיתופיים, להקים שכונה קהילתית ולקלוט תושבים לצד חברי הקיבוץ ובכך להגדיל משמעותית את אוכלוסיית היישוב ולשפר את הפעילות הקהילתית.
במהלך השנים האחרונות נבנו במקום כחמישים יחידות דיור חדשות. כיום מונה היישוב כמאה משפחות, כרבע מהן חברות בקיבוץ.
שלושה מוסדות חינוך ייחודיים פועלים בראש צורים: אולפנה לבנות (ללא פנימייה) ובה מאה תלמידות; בית ספר "ראשית" המשלב בכיתות הלימוד ילדים מוגבלים, וסדנת שילוב לילדים עם צרכים מיוחדים.
אלון שבות
אלון שבותעלתה על הקרקע בכ' בסיוון תש"ל (1970). היא שוכנת סמוך ל"אלון הבודד" שבלב גוש עציון, ומכאן שמה.
ראשיתה של אלון שבות בישיבת ההסדר "הר עציון". לאורך השנים משמשים כראשי ישיבה הרב יהודה עמיטל והרב אהרון ליכטנשטיין. הישיבה הטביעה חותמה על היישוב. רבים מתלמידיה ומרבניה בנו כאן את ביתם. מכללת "יעקב הרצוג" שליד ישיבת הר עציון מובילה בתחום הכשרת מורים דתיים ולימודי התנ"ך. אלפי בוגרי המכללה עוסקים בהוראת תנ"ך ומקצועות היהדות במוסדות חינוך בכל רחבי הארץ.
אלון שבותהוא היישוב הגדול ביותר מבין יישובי המועצה האזורית גוש עציון, כ-680 משפחות, והוא מהווה מרכז התיישבותי ליישובי האזור. בין התושבים בעלי מקצועות מגוונים – רבנים ובני תורה,אנשי אקדמיה, מורים, בעלי מקצועות חופשיים. באלון שבות גרים עולים חדשים וילידי הארץ, בהם גם בני דור שני, ושלישילמייסדי גוש עציון.
באלון שבות פועלים מיזמים שונים – משתלה, מפעלי תעשייה זעירה ומכון צומ"ת העוסק בפתרונות טכנולוגיים לבעיות הלכתיות.
אלעזר
היישוב אלעזר עלה על הקרקע על אם הדרך בין ירושלים לחברון בר"ח מרחשוון תשל"ו (1975). גרעין משפחות של אקדמאים דתיים שעלו מארצות הברית בנו כאן מושב שיתופי וקראו לו על שם אלעזר החורני, אחי יהודה המקבי, שנהרג סמוך לכאן בקרב הגנה על ירושלים. בניסיון נואש לבלום את מסע הצבא הסלווקי-יווני לירושלים, אלעזר ניסה להמית פיל יווני ונמחץ תחתיו.
אלעזר הוא יישוב קהילתי המונה יותר מ-300 משפחות. טווח הגילאים של התושבים רחב ומוצאם מגוון. רוב התושבים עובדים מחוץ ליישוב, ומיעוטם עוסקים במקום בתעשייה זעירה, בענפי אמנות שונים ובחקלאות. היישוב נתון בתנופת פיתוח ובנייה ועתיד לקלוט בקרוב כמאה משפחות נוספות. במקום פועלים אולם האירועים "שמחת שני", גן החיות הטיפולי "חוויות" וגלריה לאמנות "בית דוד".
תקוע
היישוב תקוע נוסד בי"ז בתשרי תשל"ח (1977) על בסיס היאחזות הנח"ל תקוע שהוקמה במקום ואוזרחה. הייתה זו היתד הראשונה של התיישבות יהודית במזרח גוש עציון, במבואות מדבר יהודה.
תקוע הקומה סמוך לחורבות היישוב העברי הקדום "תקוע" שהתפרסם בתנ"ך, כעיר הולדתו, של עמוס הנביא. היישוב הקהילתי פונה לנופו המרהיב של מדבר יהודה ומרקם תושביו מיוחד. הוא מיועד ל"דתיים" ול"חילונים" כאחד ושאיפת תושביו לצמצם את הקיטוב שבין קבוצות אלה. באופן טבעי הקימו התושבים את בית הספר "אחדות ישראל" (אח"י תקוע) בו לומדים ומתחנכים יחדיו ילדים ממשפחות "חילוניות"ו"דתיות" בכיתות א-ו. פתיחותה של החברה בתקוע ניכרת גם בקליטה רחבה של עולים מברית המועצות לשעבר.
בתקוע מתגוררות כ-350 משפחות בבתי קבע ובמבנים זמניים. מגוון העיסוקים של התושבים רחב. חלקם עובדים מחוץ ליישוב, וחלקם במיזמים מקומיים – חוות פטריות, נגריות, מוסך, מטע וכרמים, חוות סוסים, חברת מחשבים ועוד. במקום פועלת ישיבה גבוהה.
מגדל עוז
הקיבוץ מגדל עוז עלה על הקרקעביום כ"ב באלול תשל"ז (1977). שמו לקוח מהפסוק בתהילים ס"א ד' – "כִּי הָיִיתָ מַחְסֶה לִי מִגְדַּל עֹז מִפְּנֵי אוֹיֵב", הוא ניתן ליישוב כמחווה למגדל עדר, יישוב שנוסד סמוך לכאן חמישים שנה קודם לכן (תרפ"ז) ונחרב במאורעות אב תרפ"ט. קיבוץ מגדל-עוז נבנה למרגלות האתר הקדום אום-א-טלע, מצפה עוז- גבעה נשאה, אתר התיישבות יהודי מימי האבות ומימי שיבת ציון, ממנו תצפית אל ירושלים והר- הבית. בהקמתו נפרצה הדרך להרחבת תחום ההתיישבות של גוש עציון המקורי מזרחה, אל מעבר לכביש ירושלים חברון.
בקיבוץ הצעיר והיציב מתגוררות כיום כחמישים משפחות, מהן משפחות חברי הקיבוץ ומהן משפחות תושבים. מגדל עוז הוא קיבוץ המשתייך לזרם השיתופי ומתבסס על חקלאות ועל תעשייה. הקיבוץ מתבסס על כמה מקורות פרנסה: רפת חלב, ענף גידולי שדה המשותף לכל קיבוצי הגוש, כרם יין, מטעי דובדבנים, נקטרינות ואפרסקים, חוות רביית הודים ולולים לגידול הודונים לפיטום. מפעל "מעוז תעשיות", גולת הכותרת העסקית של הקיבוץ, מייצר לוחות פיקוד מוארים לתעשיות האוויריות והביטחוניות בארץ ובעולם. הקיבוץ מפעיל גם את "אופנת דובדבן" למכירת בגדי נשים ונערות.
מעלה עמוס
מעלה עמוס הוא היישוב החרדי הראשון בגוש עציון לאחר חידוש היישוב היהודי בו. היישוב נושא את שמו של עמוס הנביא יליד תקוע הסמוכה. בחודש תמוז תשמ"א (1982) יסדהאותו קבוצת אברכים מישיבת "אש התורה" בירושלים, במזרחו של גוש עציון, במבואות מדבר יהודה, על גדות נחל ערוגות. היישוב נועד להקל על מצוקת הדיור של האברכים ולאפשר להם ללמוד מתוך מנוחת נפש, להתעלות מבחינה רוחנית ולגדל משפחות באווירה יהודית טהורה. היישוב משקיף על גבעות מדבר יהודה, על ההרודיון ועל חלקו העליון של נחל ערוגות.
במקום מתגוררות כחמישים משפחות. חלק מהתושבים הם אברכים שתורתם אומנותם, וחלק עוסקים בהוראה, במחשבים, במקצועות חופשיים ובמלאכת כפיים.
נוקדים (אל-דוד)
היישוב נוקדים שוכן בנוף מדברי מרהיב בחלקו המזרחי של גוש עציון. תחילתו במחנה אוהלים שנטו שש משפחות מתקוע בי"ד בתמוז תשמ"ב (1982) כתגובה להירצחו של דוד רוזנפלד ז"ל, תושב תקוע שניהל את אתר ההרודיון. היישוב נקרא אל-דוד גם על שמו של אלי פרסמן ז"ל, תושב תקוע שנפל במלחמת שלום הגליל. מקור השם בפסוק הפותח את ספר עמוס הנביא, יליד תקוע "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע" (עמוס א', א').
בנר שני של חנוכה תשמ"ג הוצבו קראוונים ביישוב הארעי (כיום כפר אלדד). ב-תשנ"ג, 11 שנים לאחר ההקמה, אישרה הממשלה את התחלת בניית הקבע על אחת הגבעות הסמוכות לנקודה הזמנית.
כיום גרות בנוקדים כ-140 משפחות "דתיות", "מסורתיות" ו"חילוניות", בהבנה ובכבוד הדדי.
ביישוב מגוון שירותים קהילתיים. כמו כן פועלת במקום מכינה קדם-צבאית, המכשירה את בוגרי מערכת החינוך הישראלי לקראת חינוך משמעותי בצה"ל, למסלולי התנדבות ביחידות עילית, בפיקוד ובקצונה.
סמוך ליישוב שלושה יישובים קטנים: כפר אלדד, מעלה רחבעם וחוות שדה בר הנותנת מכסה ובית חם לנוער במצוקה.
נווה דניאל
נווה דניאל, יישוב קהילתי דתי, שוכן על פסגה שגובהה 992מ' מעל לפני הים והינו הגבוה מבין יישובי הגוש. מן היישוב נשקף נוף מרהיבמערבה לעבר הים התיכון, צפונה לירושלים ומזרחה לים המלח ולהרי מואב. החורף קר ומושלג, רוח עזה נושבת וערפלעוטה את היישוב.
בכ"ב בתמוז תשמ"ב (1982) עלו ראשוני המתיישבים על הקרקע כ"תגובה ציונית" לרצח יהודי בשוק בבית לחם. הם נטו אוהליהם במרומי הרכס, קילומטר אחד מדרום לקבר השיח' נבי דניאל, בשטח "משק כהן". יצחק כהן רכש את המקום מידי תושבי אל ח'דר ב-6 בספטמבר 1935, במטרה לייסד במקום חווה חקלאית. מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח מנעו ממנו להגשים את חזונו, האדמה נעזבה. ב-1943 רכשה הקק"ל את האדמה, על מנת למנוע אבדן חלקת אדמה יהודית בנקודה אסטרטגית זו. היישוב קרוי על שם שיירת "נבי דניאל", הגדולה בשיירות, שהבקיעה את המצור והגיעה לגוש עציון באדר ב' תש"ח.
כ-320 משפחות מתגוררות בנווה דניאל. התושבים שולחים ידם במגוון מקצועות חופשיים. ביישוב אולפנה לבנות "שבות רחל", בה פועלת מגמת תיאטרון.
בנווה דניאל אזור תעשייה משגשג, ויחידות דיור נוספות נמצאות בתכנון ובבנייה.
כרמי צור
היישוב כרמי צור עלה על הקרקע בר"ח כסלו תשמ"ה (1984). תושביו הראשונים היו בוגרי ישיבת הר עציון שבאלון שבות. כרמי צור שוכנת 7 ק"מ דרומה מצומת גוש עציון, במחצית הדרך לקריית ארבע-חברון. שם היישוב נגזר משמה של בית צור העתיקה, ששרידיה מצויים סמוך ליישוב. בית צור מוזכרת בספר יהושע ובמלחמות המכבים.
היישוב מונה כ-120 משפחות. התושבים עוסקים במגוון מקצועות חופשיים.
השכונה הצעירה "צור שלם" הוקמה לזכר ד"ר שמואל גיליס הי"ד שנרצח בשובו מעבודתו בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים ומתגוררות בה 14 משפחות.
מֵצד
היישוב מצד נוסד בי' באב תשמ"ד (1984) במזרח גוש עציון. מקימיו היו חוזרים בתשובה ילידי דרום אפריקה, צרפת, אנגליה וארצות הברית, שלמדו בישיבת התפוצות בירושלים. היישוב נוסד על בסיסהיאחזות הנח"ל אספר שהוקמה במקום ואוזרחה.
במצד מתגוררות כשישים משפחות בתנאים צנועים. מצד השוכנת על ספר המדבר מעניקה לתושביה הזדמנות להתרחק משאון העיר ומהמולת החיים. לדבריהם שוררת ביישוב איכות חיים פנימית המסייעת להתמקד בתורה ובמהות החיים.
קֵדר
קדר עלתה על הקרקע בקיץ תשמ"ד (1984) סמוך לעיר מעלה אדומים, והיא היתד הצפון-מזרחית של המועצה האזורית גוש עציון. התושבים נטו אוהליהם בנוף של אדמה צהובה בוהקת, בצפון מדבר יהודה. בחסות משקי חרות-בית"ר הייתה נקודה זו ליישוב קהילתי. נבנו בה קרוואנים, וכשמונה שנים לאחר העלייה החלו להיבנות כאן בתי הקבע.
כיום מתגוררות ביישוב כ-170 משפחות "חילוניות" ו"דתיות", מהן ותיקות ומהן עולות.
בת עין
ראשוני היישוב בת עין עלו על הקרקע ביום העצמאות תשמ"ט (1989). עם עלייתם ליישוב שממערב לקיבוץ כפר עציון, הקימו המתיישבים קרוונים והחלו להתארגן לבניית בתי הקבע בעבודה עברית עצמית.
בבת עין 75 משפחות בעלות תשובה ברובן המכריע. ציבור מגוון המורכב מחסידי ברסלב, חב"ד, הרב קוק, המהווה יצירה חברתית-רוחנית מיוחדת במינה. התושבים מתפרנסיםמעבודות מגוונות – רעיית צאן, חקלאות אורגנית, נגרות, מחשבים, כתיבת סת"ם וענפי אמנות שונים. בכוונת המתיישבים להקים בית ספר לאמנות. תושבי בת עין שוקדים להפוך את יישובם למוקד משיכה לנופשים ולהקים בו כפר נופש רוחני.
ביישוב פועלים ישיבה גבוהה, כולל אברכים וגם מדרשה לבנות חוזרות בתשובה. תושבי בת עין עמלים לקרב רחוקים לתורת ישראל ולארץ ישראל ובניינה.
בסמוך ליישוב , על שרידי קיבוץ משואות יצחק שוכנת "חוות משואות", העוסקת בגישור וקירוב בין "דתיים" ו"חילוניים".
כפר אלדד
כפר אלדד שוכן ממזרח להרודיון, ומבתיו נשקף נוף מדבר יהודה, ים המלח והרי מואב. היישוב נוסד בכ"ו באב תשנ"ד (1994)בנקודת היישוב הזמנית של נוקדים, שהתפנתה עם מעברם של התושבים לאתר הקבע שעל גדת נחל תקוע, כקילומטר מהנקודה הזמנית.
באתר הזמני של נוקדים נשארו משפחות בודדות והמוסדות המיישבים – המועצה האזורית, אמנה והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית החליטו להקים במקום יישוב עצמאי שינהל את ענייניו ללא קשר ליישוב האם נוקדים.
כפר אלדד נקרא על שם הוגה הדעות ד"ר ישראל אלדד ז"ל, איש הלח"י שתמך בהתלהבות באחיזתנו האיתנה ובהתיישבות בכל מרחבי ארץ ישראל. ביישובכ-35 משפחות. חמש מהן בנו כאן את בית הקבע שלהן, והאחרות שוכנות עדיין בקרוונים שבמתחם השכונה הישנה.
בדומה למרקם החברתי של תקוע ונוקדים הסמוכות לכאן, גם בכפר אלדד גרים יחדיו ילידי הארץ, עולים ותיקים וחדשים, "דתיים" ו"חילונים".
אפרתה
עלתה על הקרקע בכ"ח בניסן תשמ"ג (15.3.83), במלאת ארבעים שנה בדיוק להקמת כפר-עציון. העיר מתנשאת לגובה של 960 מ' מעל פני הים. אפרת הינה מועצה-מקומית הגובלת במועצה האזורית גוש-עציון. שתי הרשויות מקיימות ביניהן מערכת קשרים ושיתוף פעולה. הרעיון המנחה: הקמת יישוב עירוני פתוח בין גוש-עציון לירושלים, לחיזוק הקשר והגשר ביניהם. העיר נבנית כרצף שכונות על-פני שבע גבעות הקרויות על-שם שבעת-המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. העיר מתפתחת צפונה עד "בריכות-שלמה".
מקור השם, בכינוי המקראי של בית-לחם; "וַתָּמָת רָחַל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶך אֶפְרָתָה הִיא בֵּית-לָחֶם" (בראשית לה, יט) ובתקווה להתגשמות דברי הנביא: "רָחַל מְבַכָּה על בָּנֶיהָ … כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵך מִבֶּכִי וְעֵינַיך מִדִּמְעָה כִּי יֵש שָכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵש תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, יד-טז).
הישוב מונהכ-1650 משפחות, כ-8500 תושבים, ואוכלוסייתו מורכבת מישראלים, עולים מארה"ב, אנגליה וצרפת.
חינוך בגוש עציון
אלפי ילדים ובני נוער מתחנכים בעשרות מוסדות החינוך שבגוש עציון ובאפרת. בתחומי המועצה פועלים 6 בתי ספר יסודיים, 3 אולפנות לבנות וישיבה תיכונית. בתחום מועצת אפרת פועלים עוד מספר בתי ספר יסודיים וישיבות תיכוניות.
עושר המוסדות מאפשר מגוון של מסלולי לימוד עיוניים לילדי האזור. בתי הספר מנוהלים באופן עצמאי, כל בי"ס על פי שיטתו החינוכית ובהתאם לצורכי האוכלוסייה אותה הוא משרת.
"הגבעה הצהובה" – לב גוש-עציון
בית-ספר אזורי ממ"ד עציון– משותף ליישובי גוש-עציון ובו כיתות ד'-ח'. היקף התלמידים בביה"ס גדול ביותר והוא קולט גם קבוצה ניכרת של תלמידים מיישובי חבל-עדולם, הבוחרים לעלות להר וללמוד עם ילדי גוש-עציון. בסמוך לבית הספר הוקמה לאחרונה החטיבה הצעירה בה לומדים תלמידי כיתות א'-ג'.
נווה-חנה; אולפנא תורנית-תיכונית לבנות, הוקמה במסגרת מוסדות אור-תורה, בנשיאותו של הרב שלמה ריסקין. המוסד קולט בנות מיישובי גוש-עציון, קריית-ארבע ומירושלים. נודע ברמת הלימודים הגבוהה, בתחום התורני ובתחום הלימודים הכלליים.
יד-שפירא – מפעל הנצחה לשר חיים משה שפירא ז"ל – בו פועל המתנ"ס, מרכז קהילתי ליישובי גוש-עציון המספק פעילות חברתית-תרבותית למתיישבים בגוש-עציון, מבוגרים וילדים.
מועצה-אזורית גוש-עציון
בשנת תש"מ (1980) הוקמה "מועצה אזורית גוש-עציון", המשתרעת מכרמי-צור בדרום ועד נאות-אדומים והר-גילה בצפון.מעלה-עמוס במזרח, ביתר-עילית וגבעות במערב.
ברחבי שטח המועצה קיימים 15 יישובים, 2 עיירות ובהם 52,000 איש.
על ראש הגבעה אולם ספורט, ובריכת-שחייה אזורית.
"העץ-הבודד"
האלון הבודד ניצב בעיבורו של גוש-עציון, גילו מוארך בלמעלה מ-700 שנה. בשנות הניתוק ניתן היה לצפות עליו מגבולות מדינת-ישראל. בצפייה זו באה לביטוי הכמיהה העצומה לשיבה הביתה.
סביב האלון הבודד, שהיה סמל גוש-עציון, הוקמה ע"י ק.ק.ל אנדרטה למתיישבי גוש-עציון, לארבעת היישובים וללוחמים מימי תש"ח – 1948.
צומת גוש-עציון
צומת הכניסה לגוש-עציון, על כביש ירושלים – חברון, מתפתח כמרכז תוסס. בעבר שכנה פה המושבה מגדל-עדר, לצד בריכת-המים שהוקמה על-ידי הבריטים בשנת 1924, כחלק משיקום מפעל אמות-המים הקדומות לירושלים. מצפון לצומת, במטע של קיבוץ מגדל-עוז, ניצב בניין שהוקם בימי חברת "אל-ההר", ושימש כמרפאה לתושבי האזור, בה פעל הרופא ד"ר הולצמן, בנו של מייסד היישוב כפר-עציון.
עוד בצומת: "פינה חמה" המשרתת את החיילים והשוטרים הפועלים באזור. את המקום שהוקם לזכר שמואל גיליס וצחי ששון- תושבי הגוש, מפעילות מתנדבות מיישובי גוש עציון. במקום מגישים למבקרים כיבוד ושתייה ומאפשרים פינה שקטה למנוחה. בסמוך ל"פינה החמה" מצוי מבנה משטרת-הרוכבים הירדנית ("מיקי-מאוס"), תחנת דלק; מוסך פעיל, מזנון, יקבי גוש עציון – יקב בוטיק תיירותי ולצידו מסעדה חלבית וכן משתלה ובה בית קפה.
בקרבת הצומת ממוקם מחנה צבאי, תחנת משטרה ומפקדת כוחות משותפת לאוטונומיה ולצה"ל (D.C.O).
"שאי סביב עינייך"
מצפון מערב לגוש-עציון הוקמה העיר ביתר-עילית, עיר חרדית ההולכת ומתפתחת וממלאת את החלל היישובי בין גוש-עציון ליישובי דרום פרוזדור ירושלים – מבוא-ביתר וצור-הדסה.
ריבוי התושבים בגוש-עציון והתנועה הרבה על הכביש ירושלים – חברון – באר-שבע, הביאו לשיפורים ניכרים בציר התחבורה שהיה ארוך ומפותל, צר ותלול בראשית ההתיישבות היהודית בהר. בשנת תשנ"ו (1996) נחנך קטע הכביש החדש והמשוכלל, החוצה את העיירה הערבית בית-ג'אללה, ובו שתי מנהרות וגשר ארוך. כביש מנהרות וגשרים ראשון בישראל המשפר לבלי הכר ומקצר במאד את התנועה מגוש-עציון, מחברון ומבאר-שבע לירושלים, אף מעניק לנוסעים ביטחון יתר ביחס לתנועה באזור בעבר. היוזמה לסלילתו וההחלטה על כך קיבל ראש הממשלה ושר הביטחון מר יצחק רבין ז"ל, מי שהיה מפקד חטיבת-הראל במלחמת-העצמאות, וחווה על בשרו את אימי הניתוק בין גוש-עציון לירושלים ותוצאותיו הקשות.
באזור ובסביבתו נרקמות תוכניות פיתוח נרחבות, במגמה להמשיך לחדש, להרחיב ולפתח את ההתיישבות היהודית בהר-חברון, לעשותו מרכז קליטה ליהודים רבים, להשיב להרי-יהודה את צביונם היהודי, כדבר הנביא: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשוֹן אָמַר ד' צְבָאוֹת וּבָמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָלוֹם נְאֻם ד' צְבָאוֹת". (חגי ב, ח).
שלוש פעמים העפילו יהודים בעת האחרונה להר-חברון.הר טרשי, צחיח, עוין, סוער ומושלג קידם את פניהם. שלוש פעמים נעקרו מעל האדמה ושבו ברביעית. כמוהם עם-ישראל בארץ-מולדתו; שלוש פעמים עלה לארץ-ישראל, התמודד מול שפע מגבלותיה, נעקר ממנה ושב ודבק בה ברביעית.
מיני קדם
הר-חברון היה בימי קדם אחד ממרכזי היישוב היהודי בארץ-ישראל. אבות האומה; אברהם, יצחק ויעקב, עברו בהר בכל מסעיהם בארץ ובחברון קבעו את ביתם. "בדרך-ההר", בין חברון לירושלים, צעדו אברהם ויצחק בדרכם אל העקידה, בהר-המוריה. מעשה קניין קרקע ראשון בארץ-ישראל, מפורש בהרחבה בבראשית, הלא הוא קניין מערת-המכפלה אשר בחברון לאחוזת קבר. בבית-לחם נקברה רחל אימנו, בה גאל בועז את רות ונשאה לאִשה, ושם נולד דוד בן-ישי מייסד מלכות בית-דוד. בחברון מלך דוד בן-ישי על יהודה, עם איחוד הממלכה כבש את ירושלים וקבעהּ כבירת הנצח של עם-ישראל – עיר הקודש והמקדש.
בעמק-האלה, בין שֹכֹה לעזקה, התרחשה המערכה בה היכה דוד את גולית הפלִשתי. עם פילוג הממלכה, הקים רחבעם רשת ביצורים שסגרה על הר-חברון ממערב, מדרום וממזרח.המבצרים המרכזיים הוקמו על גב ההר: חברון, בית-צור ובית-לחם. בעמק-הברכה התכנס העם לברך את ה' לאחר הניצחון על עמון ומואב במדבר תקוע. בתקוע – עיר שנוסדה ע"י בני שבט יהודה בעת ההתנחלות – נולד וגדל עמוס הנביא.
הר-חברון היה לִבה של נחלת שבט יהודה – בחיר שבטי ישראל. רבים מיישובי ההר בימינו שומרים על שמותיהם הקדומים, כאלה הם: כרמל ומעון, זיף ויוטא, אשתמוע ודביר, גדור ובית-צור, פעור ועיטם, בית-לחם ותקוע, בית-זכריה וביתר. היישוב היהודי באיזורנו התקיים שנים רבות לאחר גלות שבטי ממלכת-ישראל לאשור. את שמו של שבט יהודה, שאנשיו חיו בהר-חברון, נושאים אנו, בני העם היהודי עד היום.הם הם אבותינו, ואנו צאצאיהם-יורשיהם.
רבים משבי-ציון, עולי בבל שעלו ארצה בעת שיבת-ציון, בתקופת עזרא ונחמיה, קוממו יישובים מהם הוגלו הם ואבותיהם. עיקרו של היישוב היהודי השתרע באותם ימים מבית-אל בארץ בנימין ועד בית-צור במבואות חברון.פחוות "יַהַד" היה שם האיזור בעת ההיא, וממנה צמחה ממלכת החשמונאים. קרבות המקבים להגנת ירושלים מדרום, התנהלו בבית-צור ובבית-זכריה, אשר בלב גוש-עציון. בקרב בית-זכריה נעשה מאמץ עליון למנוע את הסורים-היוונים (הסלבקים) מלפרוץ לירושלים. אלעזר חורן, אחי יהודה, מסר נפשו במותתו את הפיל הסלבקי,הפיל קרס ומחץ למוות את אלעזר.
המערכה האחרונה על עצמאותו הלאומית של עם-ישראל בארץ-ישראל בעת העתיקה, התחוללה באיזורנו.הרודיון, ערביה (ערוּב) וביתר – מעוזים ראשיים של מורדי בר-כוכבא, בהר-חברון הם, ומערות המִסתור של המורדים בשיפוליו. עם חורבן היישוב היהודי בהר-חברון, אֹבדן העצמאות הלאומית, מונים אנו את שנות הגלות הממושכת. בדרום הר-חברון המשיך להתקיים יישוב יהודי פורח עוד שנים רבות. אגדות רבות קושרות את מקום לידתו של המשיח עם אתרים באיזורנו: מגדל-עדר, בירת ערבה דבית-לחם יהודה, ועוד.
הר-חברון הינו ערש האומה העברית, במה להתרחשויות רבות וחשובות בדברי ימי עמנו, מאורעות שטבעו חותם על העם היהודי לדורותיו. אין פלא, איפוא, שיהודים שאפו בכל לִבם לשוב וליישב חבל ארץ זה, עם חידוש היישוב היהודי בארץ.פעם אחר פעם קמו יהודים שנטלו על עצמם לקשר ולגשר בין עיר-הקודש לעיר-האבות, בין ירושלים – לחברון.
שלבי התיישבות בהר
בשנת תרפ"ז (1927) עלתה לאיזור קבוצת יהודים חרדים מירושלים והקימה יישוב בשם מגדל-עדר, על פי הפסוק: "וַיִּסַּע יִשְרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה למִגְדַּל-עֵדֶר" (בראשית לה כ).הוגה הרעיון, הדמות המרכזית בחברת "זיכרון-דוד" שייסדה את היישוב, היה מר יצחק גרינוולד – תלמיד חכם בעל חזון.יעקב רוזנבלום שחי במקום עם משפחתו, היה הדמות המרכזית ביישוב.
במשך שנתיים פִּתחו יישוב חקלאי שעתיד היה להתבסס על מטעים ומשק חלב. בשנת תרפ"ט (1929), בימי מאורעות-הדמים שגרמו לחורבן קהילת חברון, חרב היישוב בידי הערבים ותושביו נאלצו להימלט לירושלים.
בשנת תרצ"ה (1935) עלו לכאן בשנית לחדש את הישוב.חברת "אל-ההר" רכשה שטחי קרקע, שוב פותח משק חקלאי. המקום נקרא כפר-עציון על שם מייסדו, מר שמואל צבי הולצמן,פרדסן חלוץ רב-השראה מרחובות. הוא ראה בחזונו איזור מטעים וקייט מפותח והשקיע בדבר את מרבית הונו. בין המתיישבים; אנשי "השומר", עולים מכורדיסטאן ופועלים מהמושבות.
לכבוד חברת "אל ההר" שלו'אברהם יצחק הכהן קוק
לידי האדונים הנכבדיםהרב הראשי מר הולצמן ומר זקס נ"ילארץ-ישראל ירושלים
הגיעה לי הידיעה על דרך מפעלם החשוב בהקמת כפר-עציון בתור חטיבה וסמל להשאיפה הנכונה מאוד, להתקדמותנו בהישוב ההררי וביחוד לקבוע מהלך ישוב בין ירושלים וחברון הערים שעיני ישראל ולבותיהם אליהן נשואות מקדם מאז.
גדולה היא ציפייתי שהישוב ההררי הזה יתרחב והבנים אשר יתקבצו בנקודות החביבות הללו יהיו מסמלים את מהלך חייהם ברוח ישראל ותורתו ויהיו לנו לאות ולמופת להצלחת מצעדנו בכל עסקי בנין הארץ ותחית האומה, עלו והצליחו וצור-ישראל יהיה מעוזכם ומלמדכם סלה.
אחיכם הנאמן המייחל לישועת
עמנו וארצנו לעד.
א.י.ה. קוק
ט"ז טבת תרצ"ד
בשנת תרצ"ו (1936), בימי מאורעות הדמים, התנכלו הפורעים הערביים גם ליישוב הצעיר. הקהילה היהודית המשתקמת בחברון פונתה לירושלים. מתיישבי כפר-עציון נאלצו לנטוש את היישובולהותיר את המבנים והמשק בידי פורעים ערבים שהרסו והשחיתו כל מה שנבנה.
התביעה לגאול את ההר מחרפת שִממונו, להחזיר להר-חברון את צביונו היהודי כפי שהיה בעבר הרחוק – לא פסקה.משימת חידוש היישוב היהודי בעציון, הוטלה על אנשי "קבוצת אברהם" של הפוהמ"ז. וותיקי תנועת השומר-הדתי ובני-עקיבא בפולין, שעלו לארץ והקימו קבוצת הכשרה להתיישבות סמוך למושב הדתי כפר-פינס. מרבית חברי הקבוצה עלו מפולין בימי השלטון הנאצי בגרמניה. רבים מהם העפילו באניות מעפילים , בעוד בני-משפחותיהם הושמדו. לאחר דיונים רבים ולבטים פנימיים, שהתנהלו בעצם ימי השואה הנוראה באירופה, הכריעה הקבוצה על נכונותה להיענות לתביעת המוסדות המיישבים, לעלות להר חרף הקשיים הצפויים, שלא נעלמו מעיניהם. הנימוקים העיקריים להחלטה היו; החשיבות בחידוש היישוב היהודי בהר-חברון, ההכרה בערכה החלוצי-ציוני של המשימה היישובית בחבל-ארץ יהודי זה, הרצון העז לגאול אדמות יהודיות שנקנו בהר בעבר, והתעורר החשש כי הן עלולות לשוב לידיים ערביות, והשאיפה לפתוח איזור התיישבותי חדש לקליטת פליטי השואה מאירופה.
ביום כ"ה בניסן תש"ג (30.4.1943) עלו אנשי "קבוצת אברהם" ועמם אנשי הפלמ"ח בשלישית אל ההר, וייסדו את הקיבוץ-הדתי כפר-עציון.
נוסף לערך ההיסטורי שביישוב האיזור מחדש, הייתה לכך חשיבות מדינית רבה.עוד בימי תל-חי נקבע הקו הציוני-המדיני: במקום בו תחרוץ המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם ייקבע גבול המדינה היהודית. תל-חי וחניתה הוכיחו זאת במאבק על גבולות הגליל. יישובי חומה-ומגדל קבעו את גבולות עמק בית-שאן והגליל המערבי; גוש-עציון עתיד היה, באותה דרך, לצרף את הר-חברון, הזרוּע כפרים ערבים עוינים, אל תחומי מדינת-ישראל העתידה לקום.
מגילת הנטיעה
בעזהי"ת, קבוצת-אברהם – כפר-עציון, כ"ו בשבט תש"ד.
בעשרים ושישה בשבט, ה' אלפים תש"ד, בשנה החמישית למלחמת-העולם השנייה, בגמר שנה אחת לעלייתנו לכפר-עציון ניגשים אנו, חברי קבוצת-אברהם של הפועל-המזרחי, לנטוע עצי-פרי ועצי-יער בכפר-עציון, לקיים את צו התורה 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם…', 'לא תהו בראה לשבת יצרה'.
בזמן שנחלי-דםשל אחינו המעונים נשפכים כמים והעולם מתבוסס בדמיו, הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שורשים עמוקים בהרי-יהודה, כי בנטיעות אלו פתח חדש לגאולתנו ולפדות נפשנו.תלושים היינו בגולה והתלישות הייתה המחלה האיומה של עמנו בניכר. לשורשיות אנו זקוקים, לאחיזה איתנה באדמת המולדת, זאת העבודה שאנו עושים במקום הזה.
העצים האלה שאנו נוטעים היום לסמל יהיו לנו, סמל לדרכנו כחלוצי האומה, אות-ברית עם אדמת המולדת – 'כי האדם עץ השדה'. השורשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם המעשה;בבניין, בנטיעה ובעבודה. הענפים הגבוהים שיתרוממו אל-על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלמות מוסרית ולקדושת-חיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו כחלוצי תורה-ועבודה.
מלפני אלפיים שנה היו ההרים מסביב הומים מרינת העצים ומצהלת החיים. היום הם עומדים קרחים בשִממונם. עם עלייתנו לכפר-עציון נשבענו: לא ננוח ולא נשקוט עד כי נגול את חרפת השממה מעל פני ההרים, ועד כי נכסה אותם במעטה עצי-פרי ועצי-יער אשר ירונו את שירת התחייה. לקיים מה שנאמר – 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְֹאוּ לְעַמִי יִשְרָאֵל …וְנֶעֶבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל-בֵּית יִשְרָאֵל כֻּלֹּה וְנוֹשְבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה' (יחזקאל לו ח-י).
ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
שלום קרניאל (הי"ד).
(תפילת אנשי-ההרים – תש"ג (1943)
אט אט ובמאמץ רב התגברו אנשי כפר-עציון על ההר הטרשי ועל בעיות הפרנסה הקשות בפניהן הועמדו, עם עלותם להר. נחצבו בריכות-מים, נִבנו טראסות חקלאיות, נִטעו מטעים, הוקמו ענפי חי – רפת ולול, הוכשר בית-הבראה ומרגוע, נעשו הכנות להקמת מפעל תעשייתי למכניקה-עדינה, ולהפעלת מחצבה. חיי תרבות תורנית וכללית עשירים התנהלו בבניין "נווה-עובדיה" שהיה המרכז התרבותי-דתי, שנקרא על שמו של מנהיג השומר-הדתי בפולין הד"ר אברהם עובדיה גוטסדינר.
הרצון להרחיב את ההתיישבות היהודית, לגאול את אדמות ההר מחורבנן ואת קבוצת כפר-עציון מבדידותה, והסכנה הביטחונית שבקיום יישוב יהודי בודד בלב איזור ערבי פרוע ועויין, הביאו להקמת שלושה יישובים נוספים: משואות-יצחק – כ"ח במרחשוון תש"ו (4.11.1945), הוקם על-ידי גרעין בני-עקיבא, פליטי "השואה" ממזרח-אירופה; עין-צורים – כ"ז בתשרי תש"ז (22.10.1946), הוקם על-ידי ילידי הארץ, חברי גרעין בני-עקיבא, שהיו מראשוני המתיישבים בביריה שבהרי הגליל-העליון – שניהם קיבוצים-דתיים. ואחרון, רבדים – עלה לקרקע כ"א בשבט תש"ז (11.2.1947), הוקם על-ידי גרעין מסלע, של השומר-הצעיר, הקיבוץ-הארצי.
בעקבות כפר-עציון הלכו שאר היישובים שעסקו בפיתוח משק מטעים על-ידי הכשרת קרקע קשה ומפרכת, הקמת ענפי חי, הכשרה להקמת מפעלים תעשייתיים, ובמקביל פיתוח חיי-תרבות וחברה עשירים ותוססים. בקבוצות נקלטו ילידי הארץ ועולים-חדשים מפליטי מחנות-ההשמדה, המשקים התרחבו והתבססו ואיתם האיזור כולו. גוש-עציון היה למרחב יהודי פורח ומשגשג, צופה בתקווה ובאמונה אל פני העתיד המלבב.
בראשית שנת תש"ח (10.1947) מנה גוש-עציון כ450- נפש:
כפר-עציון – 163 חברים, 57 ילדים.
משואות-יצחק – 111 חברים, 12 ילדים.
עין-צורים – 55 חברים.
רבדים – 80 חברים.
גוש-עציון השתרע על-פני שטח קרקע של כ20- אלף דונם, מחציתם בבעלות יהודית. מרבית הקרקעות שנמצאו בידי היהודים היו קרקעות זיבוריות, שכן את הקרקעות המשובחות המעטות באיזור, לאנאותו הערבים למכור.נעשו הכנות להקמת מפעלים תעשייתיים משותפים ליישובי גוש-עציון והכנות לעליית נקודת-התיישבות חמישית באיזור.
מגילת העלייה לרבדים
הקשיבי נאחלין, הקשיבי לקול בנייך! הן באנו עדייך היום לבנות בך מולדת ובית. עת מחופינו עוד אמש גורשו אחים נרדפים, אך תמול על שערייך הִתדפקו מאות ידים, מאות עיינים נִשאו אלייך. מאות לבבות נשברו בחופייך.'מנגד תראה את הארץ', זה צו השלטון המתנכר.מנגד תראה ואליה לא תבוא!
לא יוכלו לנו גירושים וגזירות חנק.עם רדוף על צוואר ימצא את דרכו על אף הנחשולים העומדים לבלעו. עם זקוק למולדת. שִמְמת הארץ, רק ידינו תפרינה אותך – זה הכוח האדיר שעמד לנו במפעלינו.
נאחלין, קבלינו לחיקך כאֵם, כי שבנו אלייך בנייך למצוא בך מולדת ומשכן.
מהרי-יהודה קוראים 'שומרים-צעירים' לנוער העברי באשר הוא שם: זאת הדרך בה ללכת, ללכת עד תום!
מלחמת-השחרור קטעה את כל התוכניות, היא שִנתה בהינף אחד את פני הדברים. באחת נשמעו החקלאים-החלוצים לצו השעה: "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים" (יואל ד י), לא מרצון אלא בכורח הנסיבות היו ללוחמים.
מראשית ההתיישבות היהודית בגוש-עציון בעת החדשה, ברור היה כי זה אחד האיזורים הקשים והמסוכנים להתיישבות בארץ. טבעת יישובים ערביים מכתרת את האיזור מכל עבר. פעמיים הוכו וכשלו נסיונות ליישוב האיזור: מגדל-עדר בשנת תרפ"ט (1929), וכפר-עציון מיסודה של חברת אל-ההר בשנת תרצ"ו (1936). בשנת תרפ"ט חרבה הקהילת חברון העתיקה בטבח אכזרי. למרות זאת פותחו בגוש-עציון ארבעה יישובים פורחים בשנים תש"ג-תש"ח (1943-1948).
החלטת-החלוקה שנתקבלה באו"ם, אור לי"ז בכסלו תש"ח (29.11.47), קרעה גזרי ארץ גדולים וחשובים מתחום המדינה היהודית העתידה לקום, ביניהם הר-חברון וגוש-עציון. ירושלים עתידה הייתה להיות בשלטון בינלאומי. ההנהגה היהודית השלימה עם התוכנית וקיבלה אותה. ערביי ארץ-ישראל ומדינות ערב דחו אותה ופתחו במלחמה.
למחרת ההחלטה פרצו בארץ מאורעות הדמים. הערבים פתחו במערכה כבדה על התחבורה היהודית, בעיקר ליישובים המבודדים והמרוחקים. גוש-עציון נותק מלב היישוב היהודי והושם במצור. כביש צר ופתלתול הוביל מגוש-עציון לירושלים, הערבים חסמו אותו ותקפו בזעף כל נסיון יהודי לפרוץ דרך בשיירות. בכ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1947) נפלו בקרב 10 מנוסעי שיירה שנעה מירושלים לגוש-עציון, בהם חברי היישובים ומגינים-נוטרים. בין הנוסעים בשיירה היה גם מפקד גוש-עציון, דני מס, שנחלץ בטנדר שנע לאחור להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא.
קרב ג' בשבט תש"ח
ימי ראשית שבט תש"ח (אמצע ינואר 1948) היו ימים קשים לגוש-עציון הנצור. שיירה הותקפה במבואות בית-לחם ביום ב' בשבט תש"ח (13.1.1948), שניים מנוסעיה – נוטר וחבר קיבוץ רבדים – נהרגו. יום לאחר מכן בג' בשבט (14.1.48) הותקף גוש-עציון על-ידי כוח ערבי גדול ומאורגן. הייתה זו ההתקפה הראשונה מסוגה במלחמת-העצמאות. המגינים הדפו את ההתקפה באמצעות פעולת-נגד נועזת, הערבים הותירו אחריהם אבידות רבות. עם ערב הובהר כי מצבו של גוש-עציון קשה, הוא זקוק בדחיפות לתגבורת בכוח-אדם לוחם ובציוד חיוני – חומרי רפואה, מצברים למכשירי הקשר, נשק ותחמושת.
לקראת הקרב הוזעקו ערבים משכם בצפון ועד באר-שבע בדרום. אלו לא שבו לבתיהם, אלא נותרו בכפרים סביב, כנראה ממתינים לחידוש הקרב. בדיעבד נראה כי הערבים הללו כילו זעמם בלוחמי ה-ל"ה ועקב כך נמנע קרב נוסף בגוש-עציון בימים הבאים.
מיומן כפר-עציון, ג' בשבט תש"ח:
"בשעות הערב כשוך הקרב הובאו תשעה פצועים, חלק מהם במצב קשה, ממקומות שונים למרפאה בכפר-עציון. הרופא המקומי הגיש להם עזרה ראשונה כמיטב יכולתו, אך לא יכול לתת להם את הטיפול הדרוש מחוסר מכשירים וסידורים מתאימים לניתוחים דחופים… בלב הכל מכרסם הספק: 'האם לא ישובו מחר ?' ידיעות שונות מחזקות השערה זו. האנשים דרוכים על משמרתם בעמדות ובמשלטים. בנות החי"ש באו גם הן להשתתף בשמירה בעמדותינו, כדי לאפשר לחברים לנוח ולהחליף כוח ליום המחרת".
מיומנו של בא-כוח גוש-עציון בירושלים:
"מכפר-עציון הגיעו בלי הפסק מברקים על מחסור בסוללות. מכשיר הקשר פעל במשך כל ההתקפה ועכשיו הוא נחלש… הוכנה מחלקה שתצא לעזרת גוש-עציון. היא הורכבה משתי כיתות של אנשי החי"ש ושתי כיתות פלמ"ח, בסך-הכל 40 איש. פיקודה נמסר לדני מס. נשקם: 4 מקלעי ברן, 16 רובים, 15 תת-מקלעים ואקדחים, 70 רימונים ותחמושת אישית. הם נשאו איתםעוד 3000 כדורים לרובה בשביל הגוש, 2 סוללות למכשיר הקשר, פלסמה וחומרי רפואה לפצועים בגוש."
כביש חברון – ירושלים
גוש-עציון יושב על אֵם-הדרך ירושלים-חברון, משימתו העיקרית מטעם הפיקוד העליון בשלהי המערכה הייתה לשמש עמדה קדמית להגנת ירושלים הנצורה. לנתק את הציר חברון-ירושלים, למנוע זרימת כוחות אויב לעיר, אף לרתק כוחות אויב לגוש-עציון ולהקל בכך את הלחץ על המגינים בירושלים. היטיב לבטא שליחות זאת מי שהיה מפקדו האחרון של גוש-עציון, מוש (משה זילברשמיט הי"ד) בימי הקרבות האחרונים: "מה אנו ומה חיינו… העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באוייב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לו לממש את זממו, תשובתנו נחושה – נצח ירושלים". איסטרטגיה זו ראשיתה בימי המערכה הראשונים:
15.1.4820:00
אל: גוש-עציון
מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים)
המחלקה יצאה בערב ברגל מהר-טוב אליכם. מביאה חומר-נפץ לפוצץ גשר בין חברון וכפר-עציון. אם יש באפשרותכם בצע עוד הלילה. קבלו ומסרו לחברים את הערכותינו על עמידתכם הגאה.
יציאת המחלקה מירושלים – לילה ראשון
14.1.48
אל: דני (מפקד גוש-עציון – עוזי נרקיס)
מאת: יששכר (מפקד גדוד הפלמ"ח)
הלילה בשעה 01.00 יצאה יחידה מבית-וגן אליך בת 40 איש. תגיע 06.00-07.00 לעין-צורים מצפון. תודיע ליחידות בשטח. מביאים תחמושת.
המחלקה התארגנה ויצאה לדרך בלילה שלאחר ההתקפה. ההתארגנות המהירהכפתה יציאה מאוחרת – 01.00 אחר חצות, לא נותר זמן רב להליכה. המרחק האווירי שהיה עליהם לעבור הוא כ10- ק"מ. תנאי הטופוגרפיה ופיזור היישובים הערביים הכתיבו תוואי ארוך, עקיפת כפרים, חציית ואדיות וטיפוס על רכסים. הניסיון הראשון להגיע לגוש-עציוןלא עלה יפה, המחלקה נאלצה לחזור בעוד לילה לירושלים.
מתוך עדותו של אורי גביש – איש יחידות החי"ש במחלקת ה-ל"ה כסייר, השתתף בהכנת הציר ובניווט בעת המסע: "… יצאנו קרוב לחצות ונסענו באוטובוס משוריין של המקשר. על-יד השביל שבין מלחה לעין-כרם הוצב מחסום ונאלצנו לרדת, מכיוון שעיקוף המחסום עם המכונית היה עלול למשוך תשומת לב וחבל היה להפסיד את הזמן על פינויהמחסום… לא היו אנשים ליד המחסום… היינו ליד גדרות הבוסתנים של הערבים בסביבה, השטח מאד לא נוח להתמצאות כשלא הולכים על שביל ברור… בלית ברירה ניסינו לפנות קצת מערבה ולעבור לואדי השני, כדי לא להיתקע לתוך הבתים הקיצוניים של הכפר מלחה, אז נתקלנו במצוק. החלטנו בכל זאת לחזור לואדי ולנסות למצוא את השביל המוביל אל הפסים (רכבת). עד שהצלחנו – 38 חברה – לרדת את המצוק הזמן התחיל לברוח… בתור תוספת מתח נשמעה ירייה בודדת, ואחרי זה נשמעה עוד ירייה ועוד אחת… השעה הייתה כבר 03.00 לפנות-בוקר ונשארו עוד שעתיים עד אור היום. הייתה לפנינו עוד דרך של קרוב לארבע שעות הליכה. כך שההיגיון כפה עלינו לחזור לירושלים".
דו"ח רשמי מוסר:
"ליל יום רביעי ג' בשבט. בחשיכה יצאה המחלקה מבית-וגן דרך עין-כרם. האנשים כולם עמוסי משא רב: מכשירי עזרה-ראשונה, בקבוקי-דם לעירוי, נשק מגן וכדורים בשביל הגוש העומד בקרבות. מקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור שנמשך 30 שעות בסביבות רמאללה. בדרכם לגוש נתקלו במחסומים ובגדרות אבנים ודרכם השתבשה. מן הכפרים בהרים נפלו עליהם אורות גישוש וניתכויריות. רוב הלילה עבר ואל מטרתם לא קרבו. אור הבוקר עלול היה לחשפם לעיני האויב… אז החליטו המפקדים לחזור בדרך הקצרה ביותר לירושלים".
"נקום והגחנו שנית"
כשלון הנסיון הראשון להגיע לגוש-עציון מירושלים, החשש שהמחלקה התגלתה על-ידי הערבים והנוהג המקובל בפלמ"ח שלא לצאת פעמיים באותה דרך – כפו תכנון דרך חלופית. במשך היום בוררו אפשרויות שונות להגיע לגוש-עציון. הוצע לצאת מקריית-ענבים ברגל או ברכב. הוצע לערוך מסע בן שני לילות ממזרח לבית-לחם דרך ההרודיון-חריטון בשילוב לינת יום במערות ואדי חריטון, ההצעה נדחתה כי הייתה ארוכה וחייבה עיכוב לילה נוסף בדרך. כן חששו מפגישה עם בדואים משבט התעמרה שהיו פזורים במדבר והשתתפו בהתקפות על השיירות לגוש-עציון.
לבסוף נבחרה כבסיס היציאה המושבה הנצורה והמבודדת, הר-טוב, היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש-עציון, מלבד ירושלים. על מנת להגיע לשם נדרשו הלוחמים לנוע ברכב על הכביש הראשי לשפלה, במסווה של שיירת נוסעים תמימה. את הנשק העבירו בהסתר בסליק שעורר בעיות ביציאה מהר-טוב.
רקע ונתונים לבחירת התוואי מהר-טוב לגוש-עציון
השיטה בה בחר הפיקוד לתגבר את גוש-עציון – מסע רגלי בלילה הועדפה בשל מצבו של גוש-עציון. ניסיון להעביר שיירה בחסות הבריטים לא היה אפשרי שכן הם לא היו מוכנים להעביר תחת חסותם לוחמים וציוד צבאי. שיירה גלויה על הכביש לגוש-עציוןהייתה נבלמת על-ידי הצבא בריטי.
15.1.48
אל: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים)
מאת: דני (מפקד גוש-עציון)
לדעתנו, אין אפשרות לבצע העברת התגבורת בדרך הר-טוב אל-ח'אדר, מחשש מחסומים בין אל-ח'אדר לעציון. בין השעות 10:00-16:00 נע צבא בדרך ירושלים-חברון. נחכה עד הלילה.
חסרונות רבים היו להעברת שיירת כלי רכב על הכביש הראשי בחבל ארץ זה, שהוא קשה לתנועת רכב ורצוף כפרים ערביים. ההתקפה על שיירת-העשרה (כ"ח בכסלו תש"ח 11.12.1948) הייתה דוגמה לשיירה שנעה על הכביש הראשי. הערבים פרשו כוחותיהם בנקודת תורפה לאורך הכביש, לאחר פגיעה בנהג המכונית הראשונה נעצרה השיירה, תוך זמן קצר נפגעו הנוסעים. (כזכור, דני מס היה בין הנוסעים בשיירה זו.) לעומת זאת נראו סיכויי מסע רגלי בדרך ההרים טובים. בחירת ציר תנועה ניתן בידי מפקדי הכוח שהתחשבו בטופוגרפיה, ביטחון ואפשרות שיאלצו לעמוד בקרב.
הגורם הטופוגרפי
הדרך מהר-טוב לגוש-עציון מחייבת טיפוס של כ750- מטר גובה. הציר הנוח עובר למרגלות המדרון המערבי של הר-חברון, בעמק-התלם המקביל לרכס-ההר, משם לעלות לגוש-עציון באחד הוואדיות המנקזים את במת-ההר לעמק-האלה. על הסיירים היה לנווט כ28- ק"מ במסלול הררי קשה, תנועה בתוך ואדיות מקילה את הניווט. האפשרות לנוע בקו ישר מהר-טוב לגוש-עציון – (מצפון-מערב לדרום-מזרח) נראית בלתי סבירה בהתחשב בטופוגרפיה ובתנאי השטח. תוואי זה חוצה את מרבית השלוחות והוואדיות באיזור שכיוונם הכללי ניצב לכיוון התנועה (צפון-מזרח – דרום-מערב). הציר שנבחר היה ידוע לסיירי הפלמ"ח. בשנים תש"ב-תש"ג (1942-1943) נהגו אנשי הפלמ"ח לערוך מסעות מהשפלה לגוש-עציון דרך עמק-האלה. ביום שבת, לאחר נפילת המחלקה, בטרם נודע על כך, עת עסקו בחיפושים אחריה, שוגר המברק הבא:
16.1.48
אל: יששכר(מפקד גדוד הפלמ"ח)
מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים)
התוכנית של התגבורת הייתה לצאת מהר טוב ולנוע דרומה ואחר-כך מזרחה ולהגיע ממערב לרבדים-משואות, לפי תוכנית המסעות הקבועה אל כפר-עציון של החטיבה.
("החטיבה" = יחידת הפלמ"ח שפעלה בשטח זה)
פיזור כוחות יהודים, ערבים ובריטיים בשטח
בגוש-עציון היו באותה עת כ450- מתיישבים ולוחמים. בהר-טוב כ14- לוחמים, מלבד אנשי המקום. בקריית-ענבים ובמעלה-החמישה שכנה יחידת הפלמ"ח והמטה ממנו יצאו היחידות לפעילות. משם באו 20 אנשי הפלמ"ח שהיו במחלקת ה-ל"ה. בירושלים היה כוח יהודי גדול יחסית, ומטה ההגנה.
הכוח הערבי היה מפוזר בערים ובכפרים. חברון – 20.000. בית-לחם – 8.000. בית-ג'אלא – 3.000. בית-סחור – 2.000. חלחול – 2.600. בית-נטיף – 1.650. צוריף – 1.640. בית-פג'אר – 1.400. בית -אומאר – 1.200. אל-ח'אדר – 900. חוסאן – 750. ארטס – 500. נחאלין – 500. ג’בע – 480. שבט התעמרה הבדווי במדבר-יהודה מנה כ- 15.000 איש.
תחנת משטרה בריטית ניצבה על כביש שער-הגיא – הר-טוב – בית ג'וברין, (היא מצודת המשטרה הניצבת שם כיום). נוטרים ערבים הוצבו בגשר שליד תחנת הרכבת הר-טוב. שטח זה, מוצאו של נחל שורק מההרים, שטוח ומישורי. פרוז'קטור הוצב על גג המשטרה והאיר את השטח לסירוגין. הנוטרים הערבים עלולים היו לגלות את המחלקה תוך כדי תנועה. לכן נאלצו הסיירים לאגוף בעיקוף גדול נקודות מסוכנות אלו.
את ראשית הדרך תכננו סיירי המחלקה יחד עם רפאל בן-הרויא (מפקד המושבה הר-טוב) המוסר: "חיפשנו את הדרך הקצרה ביותר. רצינו לעקוף את הנקודות המסוכנות… התווינו דרך שתהיה ארוכה ב8- ק"מ, שכן היה צורך לעקוף את המשטרה הבריטית ונקודה על מסילת-הברזל… בגשר של מסילת-הברזל היו נוטרים ערבים, לא רצינו שהם יתקרבו לשם כי הנוטרים יוכלו לדווח."
המסע ממנו לא שבו
המחלקה, שמנתה 40 איש, יצאה מסמינר בית-הכרם בירושלים בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי, אור ליום שישי ה' בשבט תש"ח (15.1.1948). הלוחמים נעו בשתי משאיות סגורות ומשורינות בחלקן, אל המושבה הר-טוב אליה הגיעו בשעה 20:30 לערך.
דו"ח פנימי:
"בראשית דרכם הדביקם משוריין אנגלי עם משדר ועיכבם שעה קלה, הסתובב ומייד חזר לירושלים. יש יסוד להשערה כי נמסרה לאויב הודעת ריגול על צאת הקבוצה."
על-פי עדותה של לוחמת שליוותה את הלוחמים מסמינר בית-הכרם אל המשאית; משוריין בריטי ניצב סמוך לסמינר ואפשר שהתבצעה תצפית. אין אנו יודעים אם הבריטים במשוריין גילו מה מטרת נסיעתם של הבחורים, שיצאו לכאורה בנסיעה שיגרתית.
עדותו של יגאל בוטרימוביץ (מאנשי המחלקה שנותר בהר-טוב): "אנו אמנם היינו אנשי צבא ולכל אחד היה נשק אישי, אבל כדי להגיע להר-טוב צריך היה לנסוע בשיירה כנוסעים רגילים. אם היו עוצרים אותנו משמרות המשטרה באבו-גוש או בבאב-אל-וואד והיו מוצאים אותנו עם נשק ברור שהיו אוסרים אותנו. לכן אנחנו נסענו כאנשים רגילים הנוסעים בשיירה, בו בזמן שהנשק הוסע כנראה בסליקים מיוחדים… עלינו חיפתה יחידה של נוטרים עבריים להם היה מותר לשאת נשק באופן ליגאלי…"
הנשק הועבר בסליק, בתוך דפנות כפולות של טנדר שנסע מירושלים להר-טוב. פירוק הסליק בהר-טוב והוצאת קני המקלעים מתוך הדפנות הכפולות גזל זמן רב בטרם היציאה.
העייפות של הבחורים
רפאל בן-הרויאמעיד: "הם היו עייפים, נראו עייפים מאוד". מרבית הבחורים היו לאחר לילות של פעילות מבצעית ללא שינה. דו"ח רשמי המתייחס לנסיון בלילה הראשון מוסר: "מקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור שנמשך שלושים שעות בסביבות רמאללה. בדרכם לגוש נתקלו במחסומים… כשהגיעו לירושלים בבוקר יום חמישי נתנו להם רק שעות מספר להחליף כוח. הפקודה לחזור ולהגיע לגוש-עציון – נשארה בעינה… אחד מבני החבורה, יצחק הלוי, חשש מאוד מפני עיפותם הרבה, אם יאלצו להכנס בקרב לא יעמוד להם כוחם. אחר הזכיר כי שוב הם יוצאים לדרך בלי משדר מקשר, שמא ילך ויביא 'ווקי טוקי' ? (משדר קטן) אך דבריו נשארו תלויים בחלל. לא היה זמן לשיקולים נוספים. כל רגע יקר".
היציאה מהר-טוב
על שהותם בהר-טוב מעיד רפאל בן-הרויא: "הם הגיעו בערך ב20:30- בערב. נתנו להם את בית-הספר שהם ינוחו שם, עד שהכנו את ארוחת הערב. הם אכלו ואני יחד עם עוזרי ועם דני מס תכננו באיזה דרך ילכו כדי שלא יתגלו…אמרתי לדני מס שבשעה זו אסור להם לעזוב את הנקודה, יעצתי לו לדחות את היציאה לעוד לילה, היות והשעה 23:00, והם לא יספיקו להגיע לגוש בלי להתגלות. המטרה הייתה להגיע לגוש ויהי מה. הוא החליט שבלילה הוא מגיע, אבל זה היה מאוחר מאוד. המסלול היה כ28- ק"מ. מכאן שאפילו אם היו הולכים 5 ק"מ לשעה היו מגיעים עם אור בוקר לפני הגוש, בין צוריף לג'בע. לקחנו זאת בחשבון. דני לא רצה לשמוע ואמר: "זה לא יעזור שום דבר. נתגלה, נתגלה, אנחנו נהיה כבר קרובים לגוש ואז לא איכפת לי". הח'ברה היו בדעה אחת עם דני: להגיע עוד בלילה. החברה היו עייפים מאוד אך הם היו רעננים ברוחם, הם היו עליזים".
בטרם היציאה מירושלים נקבע בין דני מס למפקדיו כי אם תתקבל בירושלים החלטה לעכב או למנוע את היציאה למסע מהר-טוב, יחלוף מעל הר-טוב מטוס קל ויאותת בכנפיו כסימן מוסכם שלא לצאת. אות כזה לא נתקבל. בירושלים לא ידעו המפקדים על העיכוב ביציאה. אין לדעת האם היו מורים על דחיית המסע אילו ידעו על כך.
"נשקנו צמוד…"
עדותו של יגאל בוטרימוביץ: "הדרך עצמה עברה ללא תקלה, לא היו יריות, לא היו צליפות, שום דבר. הגענו להר-טוב בערב. ברור ששיירה כזו של כמה מכוניות בערב או לפנות ערב שעוברת באיזור כזה ודאי מושכת את תשומת-הלב של אנשי הסביבה ומכאן הרושם שלי שדבר בואם של ה-ל"ה לאיזור זה לא נסתר מעיניהם של הערבים…
(*) כמות הנשק שעמדה לרשותם של ה-ל"ה הייתה עצומה בהתאם למחשבות שלנו של אותם הימים. למשל, לכל כיתה היה ברן – מקלע קל, דבר שלא היינו רגילים לו אף פעם קודם לכן, זה לא היה לפי התקן. לכל חייל היה רובה, היו רימונים, הייתה כמות עצומה של תחמושת. תארו לכם שלמקלען בנוסף על זה שסחב את המקלע היה לו אפילו נשק אישי – היה לו אקדח להגנה עצמית. זה באמת דבר שאי אפשר לתאר באותה תקופה. ולכן אנחנו באנו אל ג'ורדן שהיה המקלען שלנו, בחור גבוה, עצום, ענק, ואני אומר לו: 'ג'ורדן, שמע ! תן לי את האקדח'. הוא אומר: 'בבקשה, למה לא?' ואז אני בא אל דני: 'הנה, יש לי אקדח!' – 'לא! בשום פנים ואופן. האקדח שייך לג'ורדן והוא ייקח אותו'. – 'אבל יש לו שני כלים ?' – 'מקלע זה דבר אחד ואקדח דבר שני!'רצנו מהר אל המא"ז (מפקד המושבה) וביקשנו ממנו שישאיל לנו נשק, שייתן רובה, רימון, אקדח, שייתן משהו כדי שנוכל לצאת. המא"ז פתח לנו את מחסן הנשק ואמר: 'תראו מה יש לי פה: 2-3 רובים, כמה אקדחים, איך אני יכול לתת מפה ולו כדור אחד? לא יכול בשום פנים ואופן להוציא מפה נשק'."
(*) בעת חלוקת הנשק התברר כי הגיעו להר-טוב רק 38 כלי נשק, שני לוחמים נותרו ללא נשק-אישי, דני סרב לאשר יציאתם ללא נשק.
ההשוואה בין כמות הנשק של המחלקה לבין הנשק שהיה בהר-טוב, מושבה מבודדת, מנותקת שהייתה נתונה לסיכון רב – מאלפת. מכאן ראיה לערך המיוחד שייחס הפיקוד למשימת המחלקה.
"נקום להלך בדרכים…"
לפי עדותו של רפאל התקיים מיפקד לפני היציאה: "לאחר שהעמיסו את התרמילים דני נתן פקודה למיסדר, ולאחר כמה מילות הסבר על מהלך הדרך הם התפקדו. היו 38… בחצר בבית-הספר של המושבה הר-טוב… בזמן ההתפקדות מסר דני את הנתיב ואמר: 'לא לדבר. לא לעשן. לא להרעיש ולא להתגלות. צריך להיזהר מרועים שמסתובבים בלילה'. וכך, הוא אמר, בשקט הם יסתננו לגוש. היו להם כובעי-גרב וכובעי-טמבל ובטלדרסים, מכנסי חאקי ולחלק היו חותלות. לדני מס הייתה משקפת שלא הוריד אותה אפילו בזמן האוכל. לכל אחד היו, כפי מראה עיני, מאתיים כדורים לכל רובה, ולתת-מקלע כמה מחסניות, רימונים, אקדח רקטות. ציוד אישי היה להם רובה או מקלע או תת-מקלע, תרמיל-צד ותרמיל-גב בו היו הכדורים וצנצנות עם הפלסמה. הם לקחו מצבר של אוטו לגוש… מסביב עמדו חלק מלוחמי המושבה. הם באו עם חיוכים ועם דברי עידוד. (מקום המיסדר היה במגרש חצר בית-הספר האיזורי אבן-העזר. עד לפני מספר שנים עדיין ניצבו במקום זה מבנים משרידי המושבה.) יצאנו מפתח בגדר לכיוון תחנת הריחיים של הר-טוב. במשעול הוואדי המוביל לצרעה, מאחורי הגבעה פנו שמאלה (דרומה) בכיוון אדמות דיראבן והגורן של דיראבן, ומשם המשיכו בכיוון לבית-ג'ימאל".
על ראשית הדרך מעידים השלושה שחזרו (הלוחם שנקע רגל ושני מלוויו). אורי גביש: היו שם יצחק הלוי ויונה לווין ועוד כמה ח'ברה… אני זוכר שהם התלבטו למרות שהם הכירו את הדרך. הם ידעו שיש קשיים בניווט… עם גמר המיסדר הייתה השעה 23:05 והיה לנו ללכת כ25- ק"מ. יצאנו מהר-טוב ופנינו מערבה לכיוון מטע הזיתים. התקדמנו בשקט כמה שאפשר ומדי פעם היינו צריכים לעצור בגלל הזרקור של תחנת המשטרה. חצינו את הפסים כלפי דרום תוך עקיפת המשטרה ועלינו במקביל לואדי שהולך לכיוון בית ג'ימאל דרומה. חנינו ליד מעיין של מים זורמים…"
ישראל גפני: "אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד; היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלסמה לעירוי-דם, ג'ליניט (חומר חבלה), וכאלף ושמונה מאות כדורים. משא די כבד והכביד על ההליכה. נאומים לא היו… הופיע דני מס ואמר מילים ספורות, בחור צנוע, ויצאנו לדרך… בשלב מסוים בזמן ההליכה מעדתי על סלע ונקעה רגלי. ניסיתי להמשיך ללכת, החובש ניסה לעזור לי, זה היה קשה מאוד. אני זוכר שעשינו חנייה ודני ניגש אלי והוא החליט שאני חוזר. צירף אלי עוד שנים, את משה חזן ואורי גביש. שלושה לחזור בדרך כזו זה לא פשוט. החברה דאגו לנו, זה היה ברור לגמרי שהם מגיעים…"
אורי גביש: "נצמדנו בצל סלע וחיכינו עד שנאלמו כל הקולות של המחלקה בכיוון דרום-מזרח. לאחר שהתרחקו התחלנו ללכת לכיוון הר-טוב. עקפנו את המשטרה מהצד השני (לא מאותו צד שבאנו, למקרה שמא בודקים). היגענו למקום לפנות בוקר… בחלק הראשון של הדרך ביציאה מהר-טוב הלכנו באדמות חרושות, הלכנו קרוב למשטרה והזרקור הפריע לנו מדי פעם. ניסינו להתקדם מבלי למשוך תשומת לב של פטרולים אפשרים שם לאורך הפסים. זה היה הקטע האיטי ביותר בכל המסלול. אני מניח שעל יד בית-נטיף הייתה שוב בעיה דומה ללכת בשקט."
בהתאם לתוכנית היה עליהם להגיע לגוש-עציון בין השעות 02:00 – 03:00. כפי שעולה ממברק שנשלח לגוש-עציון:
18:3015.1.48בהול
אל: דני (מפקד גוש-עציון)
מאת: יששכר (מג"ד הפלמ"ח)
היחידה יצאה מהר-טוב למשואות-יצחק. תגיע למקום ב- 02:00 או ב- 03:00. יסמנו בקווים ארוכים בפנס. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסימן. מביאים חומר-נפץ לפוצץ גשר. פרטים אצל דני.
"ואותות מבשרים סערה…"
המחלקה לא הגיעה לגוש-עציון בבוקרו של יום ו', ה' בשבט תש"ח (16.1.1948).מגוש-עציון נשלחו חוליות חיפוש מערבה. ביום ו' ובשבת הגיעו רסיסי שמועות ממקורות ערביים על קרב בהרי-חברון בו נהרגו עשרות לוחמים יהודים ובחורה אחת.
מתוך יומן כפר-עציון:
ה' בשבט תש"ח (15.1.1948)
"בשעות הצהרים הודיעו ממשואות-יצחק ומעין-צורים כי בסביבתם נשמעות יריות רבות. התצפיות והמסיירים לא גילו שום דבר חשוד, לכן חשבנו כי אלה תרגילים של הערבים בכפרים השכנים…"
ו' בשבט תש"ח (16.1.1948)
"גם בליל-שבת הוזהרו השומרים שלא לפתוח באש על קבוצה שתתקרב. השומר נצטווה לאותת בזרקור לכיוון מערב וצפון. על הגבעה-הצהובה הודלקה מדורה. בחצות נחלצו חוליות אנשי פלמ"ח לסיורים בסביבה. הם לא הביאו כל ידיעות. לפני עלות השחר יצאו כיתות מאנשי המשקים והמגויסים לגבעות הסביבה כדי לחפש את המחלקה. דאגה כללית אחזה את אנשי הגוש… מצב הרוח בעת תפילת השבת היה מדוכא ביותר – בניגוד לאווירה ששררה אמש. האנשים התהלכו עצובים וחרדים…"
"בשעות אחר הצהרים… שהו אצלנו שני החיילים הבריטים אשר הביאו דלק. הם סיפרו כי הערבים העובדים במחנה שלהם בתלפיות שוחחו ביניהם על דבר 50 יהודים שנהרגו בהרי-יהודה. העברנו את הידיעה לירושלים… לפנות ערב הופיע הקצין הימיש דוגין ממשטרת חברון וניסה לחקור אותנו בדבר מחלקת התגבורת. לא הייתה לנו אפשרות למסור לו דבר ברור… מירושלים הודיעו לנו כי ממקורות ערבים מסרו על דבר גופות יהודים שנמצאו בין ג'בע לצוריף. במוצאי-שבת מסר רדיו ירושלים פרטים על מחלקת התגבורת שאנשיה נהרגו… תדהמה אחזה את כל האנשים. ההרגשה הכללית הייתה כי הם נפלו בחושם לעזרתנו ואנו לא ידענו על הקרב בו הוכרעו ולא יכולנו לצאת לעזרתם."
בהול16.1.48 20:20
אל: יששכר וממ"ז (מפקד גדוד הפלמ"ח ומפקד המחוז)
מאת: גוש-עציון
התגבורת עוד לא הגיעה. שמענו קצת יריות מכיוון צוריף בשעה 10:00 בערך. אנו מאותתים לכיוון מערב בפנסים ובפרוז'קטור וכן נורו שתי רקטות ירוקות.
תזכיר מס' 2916.1.48 22:15
אל: גוש-עציון
מאת: ממ"ז(מפקד מחוז ירושלים)
ידיעות בלתי ברורות מהערבים על השמדת יהודים על יד צאפה, או 117/159. זה קרוב אליכם. עשו לפי מיטב יכולתכם.
16.1.48 24:45
אל: ממ"ז ויששכר (מפקד גדוד הפלמ"ח ומפקד המחוז)
מאת: גוש-עציון
נשלחו שלוש חוליות חיפוש אחרי התגבורת לכיוון בית-צאפה, נאחלין וג'בע. נוסף לפעולות החיפוש שנערכו על-ידי החוליות מגוש-עציון, השתתף בחיפושים פרימוס שיצא לסיור בשטח ביום השבת.
17.1.48 16:30
אל: גוש-עציון
מאת: האווירון
אנו הולכים לחפש את המחלקה. אם נמצא משהו נודיע לכם.
עדותו של רפאל בן-הרויא: "לפנות בוקר שמענו יריות מכיוון צוריף. ייתכן שהיריות היו מהערבים שכיתרו את המחלקה. באותו יום נודע לנו ש50- יהודים וביניהם בחורה אחת נהרגו. זה נודע לנו על-ידי המודיע הערבי שהיה לנו בהר-טוב. הוא סיפר שהם נלחמו בגבורה…"
בשבת יצאה יחידה גדולה מהר-טוב בעקבות המחלקה, על כך הודיעו לגוש:
17.1.4808:30
הבוקר יצאו 90 איש לחפש את המחלקה הראשונה.
עדותו של יגאל בוטרימוביץ: "באמצעהלילה, בסביבת חצות, מעיר אותי יענקל'ה ושואל: 'תגיד אתה ראית אותם לצאת?' אני אומר: 'אני ליוויתי אותם עד הגדר'. אז הוא אומר: 'הם לא באו! לא באו לגוש!' מייד הוכרז מצב חירום וגייסו כוחות גם מירושלים (נוסף לאלה שבמעלה-החמישה ובקריית-ענבים), אנשי חי"ש. גם אותנו שנשארנו, את כל מי שנשאר… הגענו להר-טוב, שם חלקו לנו את הנשק (שהועבר בסליקים מיוחדים), הפעם היה נשק לכולם, רובים גרמנים, היו כדורים בשפע. אמרו לנו: כמה שאתם רוצים תקחו כדורים, אשפות של כדורים לא היו, אבל מלאו בכיסים.
יצאנו בשעות המוקדמות של הבוקר מהר-טוב לעבר דיראבן, זאת אומרת לעלות על התוואי שלהם ולראות מה קרה בדרך. עברנו את המקום שנקרא היום בית-שמש. בדיוק על הגבעה הזאת, במרחק של קילומטר או קילומטר וחצי מהכביש נתקלנו במטח-אש הראשון של הכנופייה שהייתה מבוצרת בשטח. נענו בשתי קבוצות על שני רכסים מקבילים. השבנו אש לתוקפים וניסינו להמשיך להתקדם, אבל האש הלכה וגברה מרגע לרגע ואט אט התחילו להגיע אל האיזור מאות ואולי אלפים של ערבים. הם התחילו לכתר אותנו מכל עבר וכמעט חסמו לנו את הנסיגה אל הכביש, במקום שבו היה הטור של המכוניות המשורינות. רק בשעות אחר-הצהרים המאוחרות הצלחנו להגיע אל הכביש … ולחזור להר-טוב…"
בקרב זה נהרג לוחם נוסף ושניים נפצעו.
19.1.4811:40
אל: גוש-עציון
מאת: ממ"ז (מפקד המחוז)
הכוח שיצא לחפש את התגבורת חזר לבסיס.
במוצאי-שבת, אור לז' בשבט תש"ח (17.1.48) נתקבלה בגוש-עציון הידיעה המרה:
זה עתה הגיעתנו הידיעה ש35- גוויות נמצאות על השביל בין הכפר ג'בע וצוריף.
"איומים וגדולים ואצים לעזרה"
מעדויות הערבים, עדותו של קצין משטרת חברון הבריטית, הימיש דוגין,שגילה את הגוויות והביא אותן לכפר-עציון, ועדויות אנשים נוספים שהיו קשורים למחלקה בשעות האחרונות, ומבדיקת החומר ארכיוני – מצטיירת התמונה הבאה:
לאחר פרידת השלושה, בשעה 01:00 בלילה, צעדו ה-ל"ה בנחל זנוח דרומה, ונכנסו לעמק-האלה בצידו הצפוני-מזרחי למרגלות הכפר הערבי בית-נטיף. המחלקה נעה בצידו המזרחי של עמק-האלה, ופנתה בקצהו הדרומי-מזרחי (סמוך למושב רוגלית כיום) לוואדי ג'דור. מכאן פנו מזרחה ונעו בוואדילמרגלות חרבת ג'ורפא וחרבת עלין עד 'מזלג וואדיות', למרגלות ראס חאסן (נ.צ. 1543/1186). ואדי חלואס (חלושה) המוביל לתוך הכפר צוריף, וואדי שאב-א-סייף בו ניתן לעלות לנתיב שבין הכפרים צוריף וג'בע.
על-פי עדויות הערבים, בנקודה זו נתגלתה המחלקה על-ידי רועה ערבי מצוריף, עם אור ראשון סביב השעה 06.00. הרועה רץ לצוריף להודיע על תנועת מחלקה יהודית בשטח (כנראה שההודעה נמסרה לאברהים אבו-דיה, מפקד הכנופיות באיזור, שמקום מושבו היה בכפר צוריף).
עדותו של היימיש דוגין – כפי ששמע בצוריף ביום השבת: "הם הגיעו לאיזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש עצים, והן ראו שני צופים מקבוצת ה-ל"ה. משנפגשו אמרו הבחורים בערבית שהם מה'ערב הגנה'. הנשים הפילו את הזרדים וחזרו לצוריף, שם סיפרו את כל העניין …"
ייתכן שעדות ודאית זו משלימה את הידיעה בדבר פגישה עם רועה ערבי. או שהיו שתי פגישות נפרדות, או שהנשים העבירו את הידיעה לרועים ואחד מהם הגיע לצוריף ודיווח. אין בידנו כל עדות על פגישה בין לוחמי המחלקה לבין רועה ערבי.
בשעה זו ובנסיבות קשות אלו לא סביר שקיימו ביניהם דיון בטוהר-הנשק ובמוסר-לוחמים. ככל הנראה לחוליית החוד שנתקלה בנשים המקוששות לא הייתה אפשרות לפגוע בהן ולשתק אותן בלא לעורר תשומת-לב רבה ולהתגלות. יש להניח כי הדיון אותו מקובל לייחס ל-ל"ה בעניין הרועה הערבי, לא התנהל באותו בוקר אלא במהלך פעילות מבצעית של אנשי הפלמ"ח באיזור רמאללה, בה נתקלו ברועה-ערבי ונמנעו מלפגוע בו, דבר שעורר דיון פנימי בין הלוחמים. מפעילות זו שבו בשלום לבסיסם.
הערבים דיווחו כי מצוריף נשלחו מיד בחורים צעירים לגלות את המחלקה ולתקוף אותה. ה-ל"ה המשיכו במעלה ואדי שאב-א-סייף, במטרה לעבור על האוכף בין צוריף לג'בע. עם אור היום נתגלו במעלה הוואדי בשלוחת קורנט- אל-ג'ורון (נ"צ 1554/1195), מכאן החלה הרדיפה אחריהם. ה-ל"ה המשיכו צפונה, התפצלו לשתי קבוצות וחצו את הרכס, כנראה במגמה להגיע לאיזור הר סנסן הגבוה והשולט.
לכאורה הייתה עוד דרך רבה לפניהם, כ5- ק"מ טיפוס אל גוש-עציון המתנשא כ500- מטר מעליהם. למעשה, אילו הצליחו ה-ל"ה לעבור בעוד לילה את הקטע בין צוריף לג'בע ולהגיע למורדות ההר, יש להניח שהיו ממלאים את משימתם ומגיעים לגוש-עציון. מצוריף ועד גוש-עציון רוב השטח חשוף וריק. את ארבעה הקילומטרים אחרונים, בהם עיקר הטיפוס הקשה, יכולים היו לעשות לאור היום. אילו התגלו ה-ל"ה בקטע זה הייתה להם עדיפות בזמן ובגובה, וסיכוייהם להגיע לגוש-עציון היו טובים.
דני מס, מפקד היחידה, הכיר את האיזור מתקופת היותו מפקד גוש-עציון, בה ערך סיורים בסביבה. רפאל בן-הרויא, מפקד הר-טוב, מעיד כי בשיחתו עם דני מס הציע לדחות את היציאה. תשובתו של דני הייתה: "נתגלה, נתגלה, אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש ואז לא איכפת לי." למעשה חסרו למחלקה 30-20 דקות הליכה בחושך – מנקודת ההתגלות ועד לאחר צוריף. מסעות שערכנו באיזור(לאחר איתור המסלול המדוייק וגבעת-הקרב, בשנות ה70-) הוכיחו כי לוח-הזמנים איפשר להגיע בעוד חושך למורדות ההר.
התוכנית המקורית שנמסרה לגוש-עציון הייתה לצאת מהר-טוב בשעה20:00 – 19:00 ולהגיע לגוש בין 02:00 ל03:00-, באותו לילה לבצע פעולה על כביש ירושלים – חברון. מכאן שיציאה באיחור של ארבע שעות לא מנעה את הסיכוי להשלים את הקטע המסוכן במסע עד השעה 06.00 – אור ראשון. היה זה מבצע צבאי הכרוך בסיכון מחושב שיש עימו סיכוי. מול הסיכון ניצב גוש-עציון ללא תחמושת, קשר וחומרי רפואה חיוניים. הלוחמים מעידים: "אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת".
"לא בגדנו"
המחלקה הקטנה נתגלתה עמוק בלב שטח האויב, בלא מכשיר קשר ובלאסיכוי להזעיק עזרה. תוך זמן קצר נתפסו הרכסים סביב על-ידי המוני ערבים מזוינים שהוזעקו בשיטת ה"פזעה". הטבעת סביב המחלקה הלכה והתהדקה במהירות. בשעות הבוקר עדיין ניתן היה לסגת מערבה. להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק בתוך מבוך הוואדיות והערוצים, להסתתר במערות, בכוכים ובצמחייה הסבוכה.
מדוע בחרו ה-ל"ה להעפיל אל עבר שלוחת הסנסן, אל דאהר-אל-חאג'ה? – הם יצאו מתוך שאיפה להגיע, כפי שאמר דני מס לרפאל בטרם היציאה: "להגיע ויהי מה!" לוחמים אלו לא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות מלכתחילה, מתוך אמונה בכוח הרב שרוכז בידיהם, הכרת חשיבות המשימה להגנת גוש-עציון, וידיעה שאין לסגת בקרב. ברגעים קשים אלו הם דבקו במשימתם ולא נתפסו לרעיון הנסיגה. נכונים היו ליפול בקרב ובלבד שלא ליפול חיים בידי האויב, לא לסגת מהמערכה ולא להפקיר את הפצועים.
יש להניח שמפקדים הבינו בראשית הקרב כי לאחר שנתגלו לא יוכלו לפרוץ דרך בין צוריף לג'בע, לכן הוחלט לפנות צפונה. ייתכן שהמגמה הייתה להתבצר על אחת הגבעות הגבוהות עד החשיכה, ואז לפרוץ לגוש-עציון. אולי קיוו שיצליחו לפרוץ לגוש-עציון מצפון לג'בע תוך התחמקות מהתוקפים.
"עשינו ככל שנוכל עד נפל אחרון ולא קם"
על-פי עדויות הערבים, כשהגיעו לראש הגבעה, לאחר טיפוס במדרון תלול וסלעי, גילו כי הרכס (נ.ג. 603) השולט על הגבעה (דהאר-אל-חאג'ה, נ.ג. 573) נתפס ע"י הערבים שבאו מהכפרים מצפון. כך מצאו עצמם הלוחמים על ראש גבעה מוקפת משלושה עברים ואדיות עמוקים (ואדי חאמר; ואדי ערס; ואדי עציונה). מהעבר הרביעי הייתה הגבעה מחוברת באוכף נוח אל רכס הר סנסן, שנשלט ע"י הערבים. גם את הגבעות סביב תפסו הערבים ולא ניתן להם לשוב אל הוואדי ממנו באו אלא בנסיגת בודדים, ובסיכון רב.
מגבעה זו נשקף גוש-עציון. אולי האמינו שניתן יהיה להחזיק מעמד עד בוא תגבורת, או עד החשיכה, אז ינסו לפרוץ. לדברי הערבים התנהל קרב עז עד השעה 16:30 לערך, עת ניסו מספר לוחמים לרדת לוואדיות אך נקטלו. בשעות אחר-הצהריים, ערב שבת, שככה האש, התחמושת אזלה והלוחמים המעטים שנותרו לא הצליחו לבלום בידיים ריקות את הסתערות הפורעים הערבים אל ראש הגבעה. אחרוני הלוחמים נהרגו בקרב המר. גוויות ה-ל"ה הופשטו, נלקח מהם כל שהיה עמם. הפורעים אספו את נפגעיהם ושבו לכפריהם.
בקרב השתתפו ערבים מכל הסביבה הקרובה ואף מאיזורים רחוקים, משכם ומבאר-שבע, בדואים משבט התעמרה וערבים מהנגב. שייך מהנגב שהשתתף בקרב מסר בעדותו:
"עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר-עציון (מפלת הערבים בקרב ג' בשבט, 14.1.1948). הבהלה לאחר מפלת כפר-עציון הייתה רבה ומאות רבות מאוד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שבהם, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגלו. הוא נותח בבית-החולים בבאר-שבע." השייך סיים את סיפורו ואמר: "מי שנגזר עליו למות – לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חייל אלו."
עדויות הערבים על מספר ההרוגים והפצועים הערבים שונות זו מזו. כפי הנראה לא נעשתה ספירה או הערכה מהימנה. כל כפר אסף את הרוגיו בנפרד בלא לדווח על כך. דיווחים שונים מוסרים על 17 ועד 40 הרוגים ערבים בקרב.
"האמנם תטמינונו כעת ?"
הימיש דוגין, מפקד המשטרה הבריטית בחברון: "ביום ו' 16.1.48 בשעות הצהרים המוקדמות הייתי בצד השני של חברון בניסוי מרגמות, כאשר סיפרו לי שיש צרות בצוריף. בערב בא הרופא אבו-לאו מחברון, טילפן אלי ומסר שיש לו הרבה פצועים והוא רוצה להעבירם לבאר-שבע. כולם היו ערבים… כשהלכתי לשם שמעתי מהפצועים את הסיפור שהיה קרב. אולם אף אחד מהם לא סיפר את הסיפור בשלמות. בשבת בבוקר עם שחר הלכנו, המפקד הצבאי טאהר אפנדי ואני לצוריף. בתחילה לא סיפרו לנו הערבים מאומה, פרט לכך שהיו צרות. אולם אחר-כך התחילו לספר והיו אף שני רועים ערבים שלקחו אותנו. הלכנו כשעתיים בין ההרים עד שמצאנו את הגופה הראשונה על צלע ההר, אז ידענו שזה המקום. המשכנו בוואדי ומצאתי עוד מספר גופות. לאחר מכן עלינו לראש הגבעה. מקום ריכוז הפצועים היה כאן (כ30- מטר מהמצבה). היו כאן כ5-6- תחבושות ספוגות דם. הבנים שכבו כאן. אחד נגרר הנה מלמעלה וסימני הדם ניכרו על הסלע. כאן נתגלו המכתבים שאספתי." (כ18- מכתבים אלו היו העדות האחרונה על רגעי חייהם האחרונים של ה-ל"ה. הם הועברו למשטרה הבריטית ולא נתגלו מאז).
"בשבת התחלנו לאסוף את הגוויות שהיו מפוזרות מראש ההר וכמה מאות מטרים בוואדי. השעה הייתה בערך 14:30. בשעה 17:00 הבנו שלא נוכל לאסוף את כל הגוויות, לכן ריכזנו אותן בראש ההר וגדרנו באבנים סביבן. לאחר מכן שבתי לצוריף ב18:30- בערך. דיברנו עם הערבים כ4- שעות אך הם סרבו לגעת בגופות, עד ששכנעתי אותם שהמתים שייכים לאל. אז הסכימו שיביאו את הגופות ביום א' בבוקר למקום שנוכל להגיע אליו בג'יפ. הערבים בקשו 500 מיל עבור נשיאת כל גופה".
"למחרת בבוקר, ביום א', חזרנו לצוריף. בדרך עצר אותנו המוכתאר של בית-אומאר וסיפר שהיהודים תקפו את צוריף. הגעתי לצוריף וראיתי מכונית בריטית ושלושה אנשים ניצבים ליד הקיר וידיהם מורמות. אמרו לי שאלה יהודים שכבשו את צוריף. שאלתי את האחד בעברית: 'מי אתה ?' – הוא לא ענה. שאלתי בערבית ושוב לא נעניתי. ניסיתי באנגלית והוא השיב: 'אני חייל.' שאלתי: 'אתה בריטי?' והוא השיב: 'כן' הוא היה חיוור מפחד וחשב שקיצו קרב. שני האחרים דיברו והצלחתי לשחרר אותם. שכנעתי את הערבים כי אלה לא יהודים כי לא נימולו." (ג'יפ צבאי בריטי הגיע לצוריף במקביל לפעילות המשטרה הבריטית, בעקבות הקרב באיזור. עדות זו מסבירה את מקור השמועות הערביות כאילו ה-ל"ה כבשו את צוריף).
16/1/4819:08
אל: גוש-עציון
מאת: ממ"ז (מפקד המחוז)
קיבלנו ידיעה שהבוקר הותקפה צוריף על ידי יהודים. כנראה טעתה המחלקה והדרימה. ייתכן שיש להם פצועים. חפשו אחריהם.
"בשבת כשאספנו את הגוויות לא נראו עליהם כל סימני התעללות. ביום א' אספו הערבים שמונה גוויות וכיסו אותן בשקים, לאחר מכן נשמעו צעקות מכיוון צוריף ושתי יריות בעקבותיהן, על מנת להחזיר את הערבים שעסקו באיסוף הגוויות לכפר." (ערבים הוזעקו מתוך סברה שגויה כי שלושת החיילים הבריטיים הם יהודים שתקפו את צוריף. ברגע שהגיעה השמועה לגבעה, דרדרו הערבים את הגופות לתחתית הוואדי והתעללו בהן.)
"התקשרתי לחברון ולירושלים, ההוראה הייתה להעביר את הגופות לירושלים. אולם אמרתי שלראות 35 גוויות כאלה זה יגרום לזעזוע בירושלים. ולכן מוטב להעבירן לכפר-עציון. הבאתי אותן במשאיות לכפר-עציון." (הגופות הובאו לכפר-עציון ביום א' בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב)
"ניחוחי אורנים, תקברונו כעת"
מיומן כפר-עציון-ז' בשבט תש"ח:
"אנשינו ירדו ליער בצלעי אבו-ריש והתחילו לחצוב קבר-אחים גדול. עם חשיכה הופיעו בחצר כפר-עציון שלוש מכוניות משא מכוסות ברזנטים בלוויית זחלים ומשמר צבא. שוב הופיע קצין המשטרה וביקש מכל הנשים להיכנס לבתים. הבחורים ניגשו למכוניות, לעיניהם נתגלו גוויות ערומות בתוך שלוליות של דם וסימני התעללות ניכרו בהן. האנשים נרתעו לאחור. אחדים מהם התגברו על הזעזוע הראשון וניגשו להוריד את הגוויות. המטפלים בקשו את אנשי הצבא לכבות את אורות מכוניותיהם והמשיכו באפילה. הגוויות נעטפו בבד ובסדינים, הונחו על אלונקות והוכנסו לנווה-עובדיה. כמה מן הגוויות היו חבושות תחבושות, דבר המעיד כי בעת הקרב הספיק החובש לטפל בפצועים. החיילים הבריטים עמדו כל הזמן מנגד כמסומרים למקומותיהם, בהבליגם על התרגשותם. ליד הגופות הועמד משמר כבוד, הודלקו נרות, משמרות חברים שקראו פרקי תהילים, התחלפו במשך הלילה".
"ראה אימותנו שחוחות ושותקות ורעינו חונקים את בכיים"
מיומנו של חבר כפר-עציון-ח' בשבט:
"בשעות הבוקר הגיעה שיירה מירושלים שהביאה את הקרובים להלוויה. חלק לא הספיק להגיע. הם ירדו מהמכונית, שקטים ודמומים, פנו לכל צד כאילו לחפש את יקיריהם. פניהם הקודרים הביעו רצון להתאפק ולא להכביד באבלם על אנשי המקום. ביניהם בלטו גבר ואשה אשר שמרו על שקט נפשם, ריכזו סביבם את יתר הקרובים ועודדום לעמוד במבחן זה האחרון. האשה הסתובבה בין הבתים והתבוננה בכל העברים כאילו חיפשה את רשמי פועליו של בנה דני ז"ל, אשר עשה כאן שבועות מספר ופעל הרבה להגנת המקום. אל יתר האמהות אמרה: 'זה שנים מאז נודע לי על שייכותו של דני לפלמ"ח ועל תפקידיו, הייתי מוכנה לסוף כזה. כל השנים הללו כשבא לבקר בבית ולשהות במחיצתנו היו לי כמתנה.'
…אותה שעה עסקו אנשי ההגנה ביחד עם אנשי חברא-קדישא שהגיעו מירושלים, ובראשם הרב אריה לווין בזיהוי הגופות ובעטיפתם בכלי לובן-כהכנה לדרכם האחרונה. לאחר מכן הונחו הגופות באולם, ליד כל אחד הוצב שלט קטן ועליו נרשם שם החלל ושני נרות דולקים. משמר כבוד שמר למראשותיהם. הרב לווין אמר פרקי תהלים ותפילת אזכרה. הקרובים נכנסו לאולם וכל אחד חיפש את השם הקרוב ללבו. אם אחת אמרה: 'הרי כולם בנינו הם' אך הלב נמשך לשם המוכר… ההורים, רעיות, אחים ואחיות, כולם עמדו דמומים ובכו ליד גופות יקיריהם שבעוד שעה קלה יעבירום למנוחת עולמים…
פעמיים ירדה ההלוויה מהכפר לשיפולי הגבעה מעל ואדי אבו-ריש, מקום שנכרה קבר-אחים גדול בתוך חורשת האורנים הצעירים. נושאי המיטות, חיילים, אנשי המשק והקרובים צעדו דומם בשביל היורד. מחזה נוגע עד הלב היה דמותה של אֵם אצילה ושקטה שצעדה מאחרי האלונקה, בידה תמכהאת ראש בנה יחידה שבלט במקצת מתחת לכיסוי שעל גבי האלונקה – כאילו חי בנה ולטיפת האם תקל עליו. אברהם הלפרין, נציג המטה בירושלים נפרד במילים קצרות מאת החללים. נורו יריות כבוד. חבר קרא פרק צ"ד בתהלים "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" ותפילת קדיש נאמרה על-ידי אחד האבלים…. הצבא העמיד משמר מזויין בזחלים ובמקלעים בין בית-הקברות למרגלות גבעת-הסלעים. בו בזמן הבטיחו חברינו את בית-הקברות מצד האוכף-המוכתר. באותו היום הופיע לראשונה הנשק הבלתי ליגאלי גלוי לעיני השלטונות".
ה-ל"ה נקברו בקבר-אחים בבית-הקברות בכפר-עציון. ארבעה חודשים לאחר נפילתם, נפל גוש-עציון ובאותה שעה הוקמה מדינת-ישראל.
בחודש מרחשוון תש"י (10.1949) נערך מבצע ליקוט-עצמות. חללי גוש-עציון, ובהם ה-ל"ה פונו מקברותיהם והובאו למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
בשל ההתעללות בגוויות על-ידי הפורעים הערביים, לא ניתן היה לזהות וודאות את כל הקרבנות. אחדים מהם זוהו באמצעות גורל מיוחד שנערך על-ידי הרב אריה לווין, על-פי מסורת יהודית עתיקת יומין.
"זו מחלקת-ההר האילמת"
ואלה שמות לוחמי מחלקת ה-ל"ה הי"ד:
כלב יחיאל
אלוני ישראל
כספי יעקב
אנגל חיים
לווין יונה
בוגוסלבסקי בני (בנימין)
לוסטיג אלכסנדר
ביטנסקי (ביתן) יהודה
מזרחי אליהו
בן ימין עודד
מיכאלי אמנון
בן מאיר בן ציון
מס דני (דניאל)
בן עטר יעקב
פנואלי שאול
ברוך יוסף
פרלשטיין משה
גאון איתן
פרסיץ בנימין
גולנד סבו
פת ברוך
גינזבורג יצחק
צבארי דוד
הלוי יצחק
צוובנר דוד
הרשקוביץ אליהו
קוטיק יעקב
זבולוני יצחק
קופלר יוסף
ט"ש (טור שלום) דוד
קושניר טוביה
כהן אלכסנדר
רייך דניאל
כהן יעקב
שמואלי יעקב
בין הנופלים מטובי המפקדים והלוחמים בפלמ"ח ובחי"ש, בראשם הסמג"ד דני מס הי"ד. בהם סטודנטים שיצאו לאחוז בסייף, מחנכים ואמנים, אנשי מדע ותרבות, יודעי הארץ ואוהביה, נאמנים ומסורים לעמם ולארץ-מולדתם. הייתה זו אבידה נוראה לכוחות המגן העברים. מכה קשה לגוש-עציון הנצור, והוכחה נוספת לחומרת מצבו הביטחוני. קרב גבורה זה היה לאחד מסמלי מלחמת-הקוממיות בעיני היהודים ואף בעיני הערבים שהערצתם נתונה עד היום ללוחמים נועזים אלו.
מכתב ניחומים אל הוריו של דני מס הי"ד:
"…הספקנו להכיר את דני בשבועות המעטים אשר שהה אצלנו, עד כמה שמידת צניעותו וענוותנותו הניחה לאנשים מן הצד להכיר אותו. כולנו מלאי הערצה ליקר מידותיו וכשרונו הפיקודי הרב. כל הציבור שלנו קיבל בצער את הידיעה כי דני נקרא לתפקיד אחר. עצם נוכחותו נסכה ביטחון יתר בין חברינו. אבל הבינונו כי הוא נחוץ במקום יותר חיוני. נפרדנו ממנו באהדה וקיווינו כי ניפגש עימו בימים שמחים. לאחר ההתקפה (ב-ג' בשבט), כאשר נודע לנו על התגבורת הבאה אלינו בראשותו של דני שמחנו מאוד. אבל עד מהרה נהפכה השמחה לאבל ולא זכינו שדני יתרום עוד מנסיונו וכשרונו הרב לביטחון הגוש.
אצלנו מזכירים לא פעם: דני אמר ככה. דני עשה ככה. זה סידר עוד דני ז"ל. האמינו כי זכרונו של המפקד המוכשר והאדם בעל המידות הנאות חי וער בלב רבים מציבורנו. בתקומת ישראל ומדינתו, בעזרת ה' ננוחם כולנו."
קבוצת אברהם / כפר-עציון
מכתבו של ראש הממשלה אל הורי ה-ל"ה
יום האזכרה השלישי, עם ייסוד היישוב נתיב ה-ל"ה:
אל הורי הל"ה!
צר לי מאוד על שאין ביכולתי להשתתף באזכרת ה-ל"ה, בטקס העלייה של קיבוץ "לפיד" לנקודה שתיקרא על שמם. המאבק על ירושלים שימש נקודת מוקד למלחמת הקוממיות של עם-ישראל בימינו והגנת גוש-עציון הייתה אחד השיאים במאבק זה. השלושים-וחמישה נחלצו להגנה נואשת זו ולא הגיעו למחוז חפצם, כי נפלו עד אחד בעמדם מול אלפים אויבים שנתקבצו מכל כפרי הסביבה. איני יודע אם הייתה בצבא-הגנה-לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שרכזה בתוכה יותר תפארת-אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם ל"ה. הכרתי את מפקד המחלקה וכמה מחבריה, כפירי ישראל אלה מזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקידה וגבורה עזה ממות. "למות – אין דבר. אם אך יודעים בשביל מה ומדוע" –רשם אחד מהם ביומנו זמן קצר לפני נפלו. ובתוך גיבורי רוח וגוף אלה היו צעירים שנועדו להיות מאור חכמה ומדע לישראל ולגויים ואשר אבידתם אין לה שילומים לא רק להוריהם, לחבריהם ולמעריציהם, אלא גם לא לרוח ישראל סבא. במה נוקיר זכרם המבורך? לא במצבות-אבן וגם לא בספרי-זכרונות, אלא ברצון נאמן ומתמיד להידמות אליהם ככל האפשר. היצליח דורנו בזאת?
שלום, בהוקרה ובאהבה
דויד בן- גוריון
קיבוץ נתיב ה-ל"ה נוסד בשנת תשי"א (1951) סמוך להריסות הכפר בית-נטיף אשר בעמק-האלה.
הנה מוטלות גופותינו…- צילום השיר של חיים גורי
בשולי שירו המופלא של חיים גורי מסתתר סיפור מיוחד. באותם ימים שהה המשורר בשליחות ההגנה בבודפשט שבהונגריה. האסון נודע לו מידיעה קצרה בעיתון אנגלי: שלושים וחמישה יהודים נהרגו בדרך חברון. כן שמע על מותו של דני מס, חברו לקורס המפקדים בפלמ"ח. באותו לילה נכתב השיר מתוך סערת נפש רבה. דפי הנייר עליו נכתבו השורות ניצלו מהשחתה בדרך מקרה. הוא נשלח לעורך "דבר" ופורסם בעיתון.
מעניין להיווכח עד כמה התיאור הספרותי שנכתב הרחק בגולה, בלא כל ידיעה על מה שהתרחש בשדה הקרב, נאמן ותואם את המציאות כפי שעלתה בפנינו, עשרים שנה מאוחר יותר, בעדויות הערבים והקצין הבריטי. ללמדך עד כמה רוח לוחמי תש"ח עליה חונכו, אותה טפחו בשקידה ובמסירות, מוצאת ביטוי מקביל בשדה-הקרב ובתיאור הפיוטי כאחד.
קטעי קריאה
"יוצאים, יוצאים לכפר-עציון"
'יוצאים, יוצאים לכפר-עציון!' נשמע הקול, תחילה בלחש מפיו של אחד, אחר מפיו של שני ושלישי, וכבר הוא מתנגן מפיות רבים, בצלילי בטחה גברית קולנית או גם בצליל נערי רוטט קמעה, ונתלה באווירו של החדר, חשוף הקירות שבו שכובים על-גבי אלונקות, מכורבלים בשמיכותיהם, אנשי הכיתה נחים לאחר ליל המסע.
– – – – – – – – – – – – – – –
'נראה שנלך' – הלם בקולו החזי בחור גבוה שפניו רציניים ביותר, ודברו נתקבל בשתיקה – הקלה, כאילו דיבר בשם כולם ופסק את הדין. ופרצו וגאו קולות שואלים: מתי? ואיך? ומה הדרך בה נלך? ועונים: יש להקדים לצאת, העזרה דחופה, יש לצאת… כמובן… הלא מחכים לתחמושת ולציוד הרפואי… יש למהר. ואחד מ"כ, בחור גבוה ורזה, אשר פנים לו מחוטבים ועיניים לו גדולות ובוערות, שניכרת בהן התגברות על עייפות וניבט מהן עול של אחריות – כבר יושב גחון על גבי מפה, וממלמל לעצמו: 'כפרים גדולים, מאוכלסים כידוע, פה יש לעקוף, ומכאן יש להתרחק ככל האפשר, להתחמק ולהגיע…' ובזווית פיו חיוך אל רעיו, ומבטי אימון נישאים אליו.
וכבר קרבו חברים, שרבבו ראשיהם לעבר המפה: 'מה הטעם ללכת בדרך זו?' אף נמצא אחד ששתק כל הזמן ועתה אמר: 'צריך היה להחליפנו, לא ניתנה לנו די מנוחה, והדרך תהייה כנראה קשה והמשא רב'. והמ"כ השקוע עדיין במפה ונראה כלא שומע, אומר תחילה בלחש: 'באמת האנשים עייפים כל-כך, ודאי נצטרך הלילה להיכנס לקרב, והאנשים עייפים'. ובקול גובר, כמתגבר על עצמו, הוסיף: 'אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת'. ולקח עיפרון והשעין המפה על גבו של ילקוט, וביד בטוחה ובכוונה רבה, כמעט בדבקות של רוך, הלך ומתח קו מהר-טוב, בדרך הולכת ומתעקלת ועוקפת כפרים ויורדת ואדיות ושבה ועולה על גבעות, ועולה ועולה עד משואות-יצחק, ושם נח העיפרון. וכל אותם שעיניהם נעוצות היו במפה והיו מלוות את מהלך העיפרון על פניה, קפאו בשתיקה, שתיקה ממושכת.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
ניתנה הפקודה לעלות. צפופים הם עומדים באוטו, וכבר אין נראים אלא השורות האחרונות. הם פושטים ראשיהם קדימה, ועיניהם שולחות ברכת פרידה, ואומרות עוד ועוד דברים של פרידה שאין להם שיעור לעולם. רגע, המשוריינים ניתקים ממקומם, רעש, קריאות ברכה, קריאות שלום. והנה הרחיקו. רצת אחריהם, רצית להיות עימם, לעצרם, לומר עוד מילה, ונעצרת מבלי דעת. הניפות ידך אליהם, וידיהם הונפו לעומתך, מבעד המסך שהורם. והיו ידיהם מונפות, מונפות לשלום עוד זמן רב עד אשר נעלמו מעבר הדרך הפונה דרומה.
אביבה קושניר
אתא לילה
במוצאי שבת, אור לז' בשבט תש"ח, הקשבנו במעונו של חבר לחדשות מירושלים. הרדיו הודיע על קרב בדרך לגוש-עציון, שנפלו בו ארבעים יהודים, ביניהם אישה אחת (*). היינו נדהמים ולי היה ברור באותו רגע שטוביה בין החללים. נפרדתי מהמסובים בהרגשה גורלית. זכרתי את דבריו במכתבו האחרון: 'יודע אני כי המעשים שעלול אני לבצע מחר או מחרתיים יתוארו כמאד עזים'. לא עצמתי עין כל הלילה וציפיתי לאור הבוקר לעיתון 'דבר'.
כשמעתי את צעדי מחלק העיתונים רצתי לשער והרימותי את העיתון מעל פני האדמה. פתחתי קיפוליו ונזדקרו שמות החללים, ושמו של טוביה ביניהם. כמו מפולת של עולמות מתמוטטים נפלה עלי, עולמי שלי, עולמו של טוביה, ולבי חרב מצער.
ביקשתי להגיע אל מקום נפילתם בגוש-עציון, הימים ימי מצור, לירושלים נוסעים רק בשיירת מכוניות משוריינות ובליווי מגינים. בצאתנו לתחנה המרכזית בעיר בא לקראתנו אחי מרדכי, פגישתנו הייתה רוויית יגון. לירושלים לא הצלחנו לנסוע. נודע לנו שעדיין לא נקבע מועד לווייתם ומיקומה. מכפר יחזקאל באו שליחים לבקש הסכמתי להביא את טוביה למנוחת עולמים בכפר שגדל בו מילדותו. גם דודיק בני, שלמד במקווה-ישראל, בא אלי לאחר שנודע לו על נפילת טוביה עם הל"ה. בא וחזר למקווה-ישראל וציפה לידיעה. במטה הגנה הודיעו כי הל"ה יובאו לקבורה בגוש-עציון, לווייתם תתקיים ביום שני.
אילם הייתי כאבן ולא יכולתי לדבר. רק דבר אחד ביקשה נפשי; להגיע לשם ולהציץ בפניו בפעם האחרונה. אתא לילה וסיוט פקדני. בחלומי והנה באתי לירושלים ואיחרתי מועד יציאתן של המשפחות השכולות ברכב משוריין ובליווי משטרה ללוויית החללים. התחלתי לרוץ אחריהם בדרך בית-לחם המוליכה לגוש-עציון, עברתי על-פני קברה של רחל אימנו. בעיבורה של העיר ראיתי באופק ההרים את השיירה והגברתי את מרוצתי. קראתי אחריהם וקולי נתפזר בהרים ובנחלים העמוקים. בשדמות בית-לחם נפגשתי עם הכפריים, מהם היו חורשים בכרמי גפנים ואחרים באו לקראתי, אך לא שמו לבם אלי במרוצתי. התחלתי להאמין שהם אינם רואים אותי. כשהתקרבתי לשיירה הרגשתי שגם הנוסעים אינם רואים אותי, ורק אחת ביניהם זוכרת את אימו של טוביה ואותי וחושבת עלינו. הישגתי אותם בהגיעם לכפר. ראיתי אותם כשהם יורדים מהמכוניות הצבאיות הגדולות וכולם מביטים על סביבם ומחפשים את יקיריהם. עברתי על פניהם וגם א' לא ראתה אותי ולא הרגישה בבואי, ונתחזקה בי אמונתי שאני רואה ואינו נראה. ראיתי שאנשי המקום עסוקים בהכנת הלוויה, ובני המשפחות עומדים יחדיו קודרים ודמומים.
ראיתי בית סגור ואנשים נכנסים ויוצאים. נכנסתי אחריהם וראיתי את גוויותיהם מוטלות מכוסות סדינים לבנים, בשורה ארוכה. ליד כל אחד מהם הוצב שלט קטן ושם של חלל רשום עליו, ונרות דולקים למראשותיו. רב זקן שזקנו הלבן יורד על מידותיו ופניו ענוגים ורוחניים עומד בפינת האולם ושפתיו נעות ומתפללות. עברתי על השורה הראשונה ועמדתי על-יד השם היקר. בני המשפחות היו מחפשים את השמות. אב אחד התיישב לרגלי גופת בנו וקרא פרקי תהלים. במקום אחר כרע אב ליד גופת בנו ושוחח עמו כדבר אל בנו החי.
כל מבוקשי היה לחזות את פניו. א' כרעה ליד טוביה והליטה פניה בידיה ובכתה מאד. חרדתי לה פן תתמוטט. אנשי המקום התחילו נושאים אותם בשורה ארוכה אלי קבר האחים שכרו בשיפולי הגבעה. הייתה שעת דמדומי יום חורף, השמש שקעה בלהבות עננים, ובני המשפחות נדרשו לחזור לירושלים. ראיתי אותם עולים במכוניות, ואני לא נצטרפתי אליהם, נשארתי כרואה ואינו נראה. חיכיתי עד שאנשי המקום כיסו את הקבר הגדול והיקר. כשהם חזרו עם כלי עבודתם ונשקם, נדבקתי לתל העפר וגעיתי בבכי. בני ביתי העירוני. רעייתי מסכה לי סמים להרגיעני ואמרה: 'עוד מעט נצא לירושלים, ניסע עם המשפחות השכולות לגוש-עציון…'
שמעון קושניר, אביו של טוביה
"האיריסים עודם פורחים"
(*) הידיעה הראשונה שהגיעה ממקורות ערביים כללה נתון מוטעה שבין הולחמים שהפלו בקרב הייתה גם אישה (יוחנן בן-יעקב).
"למלא מקום הנופלים"
"בתחילתה של מלחמת-העצמאות, נשארתי בתפקיד מסוים בהר-הצופים, שכותר ונותק מירושלים למשך שלושה ימים. כשחזרתי העירה למדתי על סוד נפילתם של שלושים וחמשת חבריי ליחידה בדרכם להגנת גוש-עציון. הרגשתי עצמי מיותר בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, ולא ידעתי למה אני עדיין מהלך זקוף. אמרתי אז לעצמי, שאם הותיר הגורל זה או אחר מאיתנו, לא עשה זאת אלא כדי שנהא אנו שוקדים על עשייתה של אומה זו יאה למסירותם של בניה.
גם עכשיו שבה ועולה בי אותה הרגשה, אותו כוח מדרבן האומר לנו שלא תרפינה ידינו, שנהא מכפילים מאמצינו למלא מקום הנופלים. לבנות עתיד טוב יותר ומזהיר יותר שיהא ראוי לקורבנם של צעירים, קדושים וטהורים…"
(קטע ממכתבו של פרופ' עמוס דה-שליט ז"ל למשפחתו של עמרי טחובר הי"ד, שנפל בעת מילוי תפקידו בצה"ל. פורסם ב'מדע' יד – ד, אלול תשכ"ט).
גוש עציון שבהרי יהודה, מדרום לירושלים, הוא גוש יישובים גדול ומשגשג. כיום יש בגוש 18 יישובים, אשר הוקמו לאורך השנים, לאחר מלחמת ששת הימים (1967).
בשנת תש"ח (1948) כלל גוש עציון ארבעה יישובים; הגדול והוותיק שבהם היה כפר עציון. לגוש עציון הייתה משמעות מיוחדת, כיוון שהוא הגן על צדה הדרומי של ירושלים מפני כפרים ערביים עוינים וכוחות לגיון אויב ירדנים.
פעולות איבה פרצו למחרת ההכרזה באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, אור לי"ז בכסלו תש"ח (29.11.47). ימים ספורים לאחר מכן התנכלו הערבים גם ליישוב היהודי המבודד בגוש עציון. ארבעת יישובי גוש עציון מצאו עצמם כלואים בטבעת כפרים ערביים עוינים. הכביש לירושלים היה נתון לשליטה ערבית לכל אורכו. על-פי החלטת החלוקה, שאושרה ונתקבלה על-ידי ההנהגה היהודית, עתיד היה גוש עציון להימצא עמוק בתוככי המדינה הערבית שעתידה לקום. חברי הקיבוצים, בעצה אחת עם ההנהגה הלאומית, החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם, בלא שידעו מה צופן להם העתיד.
התקופה הסוערת והקשה מאוד של גוש עציון, החל מדצמבר 1947 ועד מאי 1948, היא גם תקופת קיומו של שירות האוויר.
שירות האוויר – גלגולו הקודם של חיל-האוויר הישראלי – הוקם ב-10 בנובמבר 1947, זמן קצר לפני שהתחילו המאורעות בארץ ישראל כולה ובגוש עציון בפרט.
לשורותיו של שירות האוויר גויסו טייסים משלושה מקורות שונים:
מתנדבים מארץ ישראל ומחו"ל, רובם יהודים, שלחמו במלחמת העולם השנייה, בעיקר ב- RAF, חיל-האוויר המלכותי של בריטניה.
טייסי "מחלקת הטיס של הפלמ"ח", שעסקה באיתור מנחתים וסימונם ובצילום.
טייסי חברת "אווירון", חברה בבעלות הסוכנות היהודית, ששימשה לפעילות צבאית במסווה של חברה מסחרית.
צי המטוסים של שירות האוויר כלל בעת הקמתו 12 מטוסים קלים בלבד, שהיו בבעלות חברת "אווירון" או בבעלות אנשים פרטיים.
השימוש במטוסים צבאיים היה כבר מוכר וידוע בתקופה זו בעקבות מלחמת העולם השנייה.
כך, עם גבור הדי הקרבות, ניסה שירות האוויר הקטן לתת את המענה הטוב ביותר שיוכל, אף שזה עתה הוקם, מקומץ טייסים הטרוגניים בעלי שלל תרבויות ושפות, ללא תורת לחימה מסודרת, כאשר בבעלותו קומץ מטוסים קלים בעלי כושר נשיאה מוגבל ביותר.
בעיה מרכזית נוספת שעמדה בפני שירות האוויר היא ההוראה הבריטית שאסרה על קיום פעילות צבאית אווירית בליווי איום: "כל מטוס יהודי שיפעיל נשק – יופל".
אחת המערכות הבודדות שבהן אישרה ההנהגה לשירות האוויר להשתמש בנשק מהאוויר, היא המערכה בגוש עציון. הבידוד הקשה של גוש עציון והאיומים הרבים שהופנו כלפיו גרמו להנהגה להפנות את המשאבים האוויריים המעטים והיקרים לטובת עזרה ללוחמי הגוש.
המערכה בגוש עציון היא המערכה המשמעותית הראשונה בתולדותיו של שירות האוויר, ולכן יש לה חשיבות גדולה בעיצובו ובהתפתחותו.
חירבת בית סאוויר נמצאת על כיפה בגובה 971 מ' מעל פני הים, ממזרח ליישוב אלון שבות בגוש עציון (נ"צ 16250/11815). באתר, ששטחו כ-30 דונם, התגלו שרידים מן התקופה ההלניסטית ועד לתקופה העות'מאנית. בחודשים נובמבר ודצמבר 1998 נערכה במקום חפירת הצלה. באתר נחפרו שני שטחים, המרוחקים כ-100 מ' זה מזה: בחלקו הדרומי-מזרחי של האתר (שטח A). ובחלקו הדרומי-מערבי של האתר (שטח B). בשטח A נחשפו שרידי מחצבות, קולומבריום וגת, ובשטח Bנחשפו שרידי מבנים.
לפני התחלת החפירות במקום ניתן היה להבחין ברחבי האתר בשרידי קירות קדומים, אבני גזית, חציבות שונות, בורות מים ובור סיד, וכן במספר משטחי סלע ששימשו כגרנות והיו מוקפים גדרות אבן. החפירה התמקדה בשני אזורים: השוליים הדרומיים-מזרחיים של האתר והשיפולים הדרומיים של הכיפה, קרוב לפסגה. בחפירה התגלו שכבות היישוב השונות שהיו קיימות במקום, החל מן התקופה ההלניסטית ועד לתקופה העות'מאנית, אז ננטש האתר.
הממצאים:
כלי חרס: שברי כלי החרס שהתגלו באתר משקפים היטב את התקופות שבהן היה המקום מיושב. כלים אלו מייצגים את כלי היום-יום של תושבי המקום, ובהם: קנקנים, סירי בישול, קערות (כולל קערות טרה-סיגילטה), נרות ועוד
כלי אבן: מספר שברי כלי אבן התגלו במהלך החפירות בשטח B, ובהם: כלי מידה עשויים ביד וקערות העשויות במחרטה. כלים אלו יחד עם מקווה הטהרה, מעידים על כך שתושבי המקום בתקופת הבית השני היו יהודים.
מטבעות: מבין המטבעות שהתגלו במהלך החפירה, 36 מייצגות את שכבות היישוב השונות באתר: חמש מייצגות את השלב הקדום ביותר – התקופה ההלניסטית (המאה השלישית לפנה"ס); 18 את ימי אלכסנדר ינאי ועד חורבן הבית השני (המטבע המאוחרת משלב זה היא מהשנה השלישית למרד הגדול, שנת 68 לספירה); שתי מטבעות הן מהשלב הביזנטי-אומאיי (המאות החמישית-השמינית לספירה), ו-14 מטבעות הן מהתקופה הממלוכית (המאה הארבע-עשרה לספירה).
שונות: בובת עצם בדמות אדם התגלתה במבנה האומאיי בשטח B. בובות מסוג זה מתוארכות החל מהתקופה האומאית ועד למאות התשיעית והעשירית לספירה, וככל הנראה שימשו למשחק (Rahmani, 1981, 78-80) שתי חרותות ביוונית התגלו על גבי חרסים מהתקופה הביזנטית: שבר קנקן חרס ועליו האות A ושבר קנקן ועליו חלק משם פרטי. ממצאים נוספים שהתגלו הם: חרוזים, צמידי זכוכית, מקלות כחל, חלקי תכשיטים, אבני שחיקה ואבני ריחיים מגרניט ובזלת. בסקר באתר התגלו גם שברי פריטים ארכיטקטוניים: שבר כותרת ושבר סורג שאפשר כי ניתן לשייכו למבנה ציבור ש היה באתר וטרם נחשף.
סיכום:
ממצאי החפירות שנערכו בחירבת סית סאוויר מעידים כי תחילת ההתיישבות במקום הייתה בתקופה ההלניסטית, במאה השלישית לפנה"ס. היישוב בהמשיך להתקיים בימי ממלכת החשמונאים ועד לחורבן הבית השני. ממצא כלי האבן והמקווה מצביעים על כך שתושבי המקום בתקופה זו היו יהודים. יישוב זה מצטרף לאתרים יהודיים רבים אחרים מימי הבית השני שהתגלו באזור: חירבת הילאל ליד היישוב בת-עין (עמית, תשנ"ב), חירבת עליה מצפון-מזרח לנווה דניאל (peleg, 2003), חירבת ברכות מצפון ליישוב מגדל עוז (עמית, תשנ"ד , 174-178) ועוד.
לא התגלו באתר ממצאים רבים מהתקופה הרומית המאוחרת, אך בתקופה הביזנטית היה במקום יישוב גדול שהמשיך להתקיים גם בתקופה הערבית הקדומה. בתקופה הממלוכית הוקמו על גבי השרידים הקדומים מספר מבני מגורים ,תוך שימוש באבני בניה ואף בחלקי מבנים קיימים. בתקופת מלחמת השחרור הוקם במקום משלט של מגיני גוש-עציון, עד שנכבש בידי הלגיון הירדני.
(כנס מחקרי יהודה וחברון, י' פלג, החפירות בחירבת בית סאוויר ("גבעת החי"ש") באלון שבות, עמ' 183-189)
חורבת סאוויר במלחמת העצמאות
יתרונה של חירבת סאוויר
מיד עם הגעתו, החל מוש לארגן את הגנת הגוש למשימות התקפיות ולעבודות ביצורים. התחלנו בביצור משלט חירבת סאוויר. משלט זה חלש על כביש ירושלים – חברון, והיה על הגבעה הגבוהה ביותר באזור, במרחק של כ-450 מטר מכביש ירושלים-חברון. בעבר ישבו במקום זה שודדים בדווים משבט התעמרה. … הודות ממבנה הקרקע, בה היה בעבר ישוב ונשארו רק חורבות, ניתן היה, לאל מאמץ גדול, לחפור בה עמדות עמוקות ותעלות קשר, ששמשו גם כעמדות הגנה והתקפה וגם לקישור בין שאר העמדות. תכנון הביצורים היה גאוני. תעלות הקשר והעמדות היו בחצי הגובה של המדרון, פרט לעמדה אחת בנויה מאבנים שהייתה חשופה בפסגה ששימשה לתצפית בלבד. בשעת ההתקפות עלינו היא משכה את האש אליה, למרות שמיד עם תחילת חילופי האש היא ננטשה. עבודת הביצורים נעשתה במשך לילות רבים, חפרנו והוצאנו את עפר החפירות לכיוון הגביש, והדקנו אותו היטב. הסווינו היטב את תעלות הקשר ואת העמדות כל בוקר לפני הזריחה, ואפילו ממרחק של עשרה מטר לא ראו אותן. זה היה המשלט המחופר מכל משלטי הגוש.
(אברהם רטנר, "גוש עציון – עמדה קדמית של ירושלים – בשבי הלגיון "ושבו בנים לגבולם ", עריכת א' וייס, נחלים תשס"ה)
היו תעלות שהלוחמים יכלו לנוע בהן אם התכופפו מבלי שבכלל ייראו. בנוסף על כך היו עמדות. עמדות היו נוסף על, היו מבוצרות ע"י אבנים, ובירייה שטוחה אי אפשר היה לפגוע. כמובן שזה לא נכון לגבי יריות מנשק לא שטוח מסלול, אלא מיריות שנורו מטנקים או יריות של מרגמות. אבל הביצורים היו בהחלט אפקטיביים. אפשרו לאנשים לנוע בתוך המשלט, וגם בלי להיפגע. …
חירבת סאוויר הוא מקום עם הרבה סלעים, ומבחינת ביצורים יחסית לא היה כל כך קשה לעשות שם את הביצורים, כי מספיק שחפרת תעלות וקצת חיזקת את המקומות שהיו אבנים, חיזקת עמדות, אז זה לא היה מאוד מסובך.
מבחינה טופוגרפית היה מקום נוח מאוד לשליטה על הכביש מחברון לירושלים.
(ראיון עם דוד כוכב, ממגיני הגוש וחירבת סאוויר, יוני 2000, ארכיון כפר עציון).
מוש – דמותו של מפקד
באחד הימים של ראשית אדר ב' (21.3) ירד מהמטוס. תחילה לא ידענו את תפקידו ואת עברו. ראינו לפנינו צעיר תמיר ומסודר בהופעתו. מעיניו ניבטו עצבות ושקט. לא ידענו את פשרם, – האם הם ביטוי לתכונות אופי או תוצאה של הכרת חומרתה ורצינותה של הסכנה ושל ההשלמה אתה.
השקט, הענווה, העדינות ויפי הנימוסים ביחסו לכל אחד – מפקד, טוראי או אזרח – שבו את לב כל אנשי הגוש להעריכו. רציני, נמרץ, ואמיץ במילוי תפקידו הצבאי – רחוק הוא מכל גינוני צבא מיותרים ומכל שמץ של גאוות מפקדים. לאחר שהכרנו את התכונות האלה אצל דני מס ז"ל הפלמ"חאי, שמחנו להיווכח, כי גם מוש, איש החי"ש הרציני מיצג גם הוא, טיפוס נעלה של מפקד עברי. הבולט בעבודתו הוא הסדר, ההקפדה על הפרטים הקטנים. אשר עלולים לשכחם. כמעט שאין דבר הקשור בתפקידו הצבאי של הגוש, אשר מוש לא ישים לבו אליו, לא יכירנו מקרוב ולא יתרום מעצתו ומניסיונו. שעות עבודתו, מבוקר השכם ועד חצות הליל. לא פעם אנו מתפלאים על יכולתו לשאת בכל אלה.
כתפקיד ראשון ראה צורך ללכד את הגוש ליחידה לוחמת דרוכה וממושמעת. לא קל היה הדבר, אחרי אי הבנות שונות בין המשקים בינם לבין עצמם, ובינם לבין מפקדי חי"ש ופלמ"ח. מוש יישר הדורים, ניסה לפשר ולהסביר וגם ידע להטיל את מרותו כמפקד בעל סמכויות. כל הזמן משתדל לגשור גשר בין חיילים ואנשי משק, בין דתיים וחופשיים והכל מתוך מתינות והבנה לזולת. כאיש כפר ומשק יודע הוא להעריך את היצירה החקלאית, את השאיפה של המתיישב לשמור על הקיים – אך ביחד עם זאת הוא יודע איך לדרבן את החקלאים להשתלב במשטר הצבאי. הוא יודע לדבר במושגיהם ולשכנעם. ברצון רב נענים האנשים לתביעות הרבות ומוצאים טעם במילוין יותר מאשר בתקופה השלוה שקדמה.
גם לבעיותינו הדתיות השונות, המתעוררות בקשר לשעת החרום, אנו מוצאים אצלו הבנה. מוש נזהר להטיל בשטח זה את מרותו – כמפקד. בוחר הוא לשבת עם "הועדה ההלכתית" להסביר ולשכנע בחומרת תביעתו ובחיוניותה להגנת הגוש. האנשים מאזינים לדבריו נענים לדרישותיו.
לאחר זמן נודעו לנו המניעים להתנהגותו. מוש – משה זילברשמידט, חניך הבח"ד – "ברית חלוצים דתיים" בגרמניה ואחד מפעילי ההכשרה באנגליה, בא לגוש-עציון כאדם שאורחות החיים במשקים הדתיים, אינם זרים לו. ואם כי אינו נמנה בארץ בין חברי התנועה, הרי הוא יודע את מקור מחצבתם של המתיישבים בגוש ומבין לרוחם.
מוש הביא אתו לגוש רוח חדשה. חסל סדר ההתגוננות הפסיבית. אם הגוש רוצה למלא את תפקידו העיקרי, למענו כדאי להחזיק בו – לשמש עמדה קדומנית לירושלים הלוחמת, – חייבים אנשיו להסתכן, להעיז ולהפעיל את כל כוחם המועט, נגד האויב. יתכן, כי עקב זה צפייות סכנות מרובות. אך כבכל מלחמה, רבים סיכוייו של הצד היוזם והמעז. דבריו ומעשיו של מוש נוסכים בנו מידה רבה של בטחון.
מוש תובע הרחבת רשת הביצורים במשלטים ובעיקר במנזר, ובאוכף המוכתר, והוא מתכן תפיסת משלטים נוספים. יחד עם מפקדים וחבלנים הוא קובע את התכניות, ודואג להפעלת החיילים ואנשי הישובים בעבודות אלה. הוא ממריץ את מפקדי הישובים להרחיב את רשת הביצורים והתעלות בכל קטע ממנו צפויה סכנה. הוא סבור כי אין להסתפק בעמדות מעל פני השטח, יש לרדת אל מתחת לפני הקרקע, יש להרבות במקלטים נגד פגיעות נשק כבד ולהתחפר. הוא מתכנן תכניות להתקפות-נגד על הכפרים אשר מתאנים לגוש, בהתאם לצרכי המלחמה המתפתחים. לעת עתה – עד שנתבצר יותר, נאגור נשק ונקבל תגבורת הדרושה לפעולות יזומות אלה נסתפק רק בהטרדת התחבורה.
ואף כי ברורה לרבים הסכנה הכרוכה בכל אלה, משתכנעים אנו כי זוהי הדרך הרצויה לגוש ולהגנת ירושלים ואנו מוכנים למלא אחרי הוראותיו של מפקדנו – בכל לב.
(י' בן יעקב, גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, עמ' 251-250, אגודת בני גוש עציון, בית ספר שדה – כפר עציון, "יד שפירא", תשמ"ג, מקום: אלון שבות – גוש עציון,)
חג הפסח קרב ובא. חג החירות. עם ישראל יצא ממצרים. ומה לגבי החירות של מדינת ישראל? הרהרנו והשבנו לעצמנו, כי השאלה אינה אם, אלא מתי.
בשלב הזה כבר היינו מנותקים. לא הייתה כל תקווה לקבל עזרה מבחוץ, ולא יכולנו אלא לסמוך על עצמנו. הדתיים שבינינו, ולא רק הם, סמכו גם על הקדוש ברוך הוא, וביודענו כי אנחנו נמצאים בחזית גוש עציון כשליחי מצווה להגן על ירושלים – קיווינו שיתקיים בנו המאמר "שליחי מצווה אינם ניזוקים."
(י' קופ, גדוד "מכמש" בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות, עמ' 162-163, הוצאת אתר הנצחה ממלכתי ומוזיאון גבעת התחמושת, 2002)
קרב כ"ה בניסן
כ"ה בניסן תש"ח – 4.5.1948
בתגובה על תקיפת התחבורה הערבית, הותקף גוש-עציון על-ידי המוני ערבים בסיוע תותחים ומשוריינים, בשיתוף פעיל של הלגיון-הערבי וכוחות המנדט-הבריטי שעדיין פעלו בארץ. מטרתם הייתה לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על הכביש הראשי, ירושלים-חברון, ומשבשים את התנועה בו. הבריטים תכננו לפנות את ירושלים, ביום תום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, 14 במאי 1948, בכמה צירי תנועה, שאחד מהן, הדרומי, היה מירושלים לעבר חברון ומשם למצרים. לפיכך טענו כי הם מבקשים להבטיח תנועה חופשית בציר תנועה ראשי זה.
לאחר קרב נואש, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר-הרוסי . עם ערב נתפס המנזר על-ידי כוחותינו ונמשכה תקיפת התחבורה הערבית, למרות שמצבו של גוש-עציון נתגלה כחמור ביותר. מוש (משה זילברשמיט הי"ד) – מפקדו האחרון של גוש-עציון, היה מודע היטב לכך שתקיפת התחבורה הערבית, בהוראת הפיקוד-העליון, עלולה להביא את גוש-עציון למערכה שתהיה למעלה מכוחו. אבל לפי דעתו: "… זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים".
מיומנו של חבר עין-צורים:
בבוקר הגיע עדי א. עם קבוצת אנשי חי"ש למשלט בסאויר, והוא קיבל את הפיקוד על המקום. משגברה ההתקפה על המנזר התחיל האויב להתקיף באש חזקה גם את המשלט שלנו. אנשינו שכבו בעמדות וציפו להסתערות האויב. בשעה 10.00 הורה המטה לעין צורים לשלוח אנשים עם מקלע לחירבת-סאויר כי שלשת המקלעים שהיו שם נתקלקלו. האנשים הגיעו למקום והצטרפו למערכת ההגנה. ההפגזה היתה קשה, מספר אנשים נפצעו פצעים קלים. מצב הרוחות היה מדוכא בגלל השמועה שהמנזר נפל בידי האויב. מצבנו היה קשה כי מספר האנשים במשלט היה מועט. ומספר הפצועים הלך ורב. האויב המשיך לשלוח בנו אש חזקה מתותחים ומכונות יריה שהוצבו על הכביש. בבוסתן שליד הבית שממול למשלט, הוצבה מרגמה "3 שהפגיזה אותנו קשה. לפתע, נראו מספר ערבים שהתקדמו דרך השטח המת והופיעו לא רחוק מהמשלט. הופעתם היתה פתאומית. כפי הנראה פונו מקודם המוקשים מהשטחים, כי לא שמענו אף התפוצצות אחת. הדפנו את ההסתערות. אחרי שנכשלה ההסתערות, המשיך האויב בהפגזת המשלט. קלע של תותח פגע בעמדה – יחיאל סרי נהרג ושניים נפצעו.
בשעה 4.00 אחה"צ התחילה הסתערות חדשה. בקטע הכביש ממול למשלט נעמדו 8—6 משוריינים ומהם שולחה אלינו אש חזקה של מכונות יריה ותותחים. בחיפוי אש זו התקדמו מאות ערבים עד למרחק של 50 מטר מעמדותינו. התקדמותם היתה לפי סדר צבאי ותוך קפיצות, לפניהם הלכו אנשים ובידיהם מגלי מוקשים (יתכן כי גם אנגלים היו ביניהם). כשאנשי האויב הגיעו לטווח קרוב נפתחה אש חזקה מעמדותינו ונזרקו רימונים – וההסתערות נשברה. בעת ההסתערות נשתתקה אש המשוריינים והם נסוגו לבית פג'ר. בשעות אלו נשלחה כתה מאנשי עין-צורים, שהיתה בעמדות חירבת-זכריה, כתגבורת לחירבת סאויר. האנשים שהגיעו למשלט החליפו את הלוחמים בעמדות ואיפשרו להם לנוח. בשעות הלילה שינו האנשים את מקום העמדות הקדומניות שבמשלט ושיפרו את הביצורים. הלוחמים הספיקו לנוח קצת ולהתכונן ליום הבא.
אבדותינו במשלט זה היו: הרוג אחד וששה פצועים. בסיור שנערך למחרת נמצאו בסביבה הסמוכה ביותר למשלט כ-70 זנבות פגזים וקלעי תותח. במרחק של 40 מטר מהעמדות נמצאו עשרות מוקשים מפורקים.
(מתוך אתר האינטרנט: אתר ההנצחה והמורשת בגוש עציון, עמותת בני גוש עציון)
דוד כוכב על עדי המפקד
כן, עדי היה בחור שיותר מבוגר מאיתנו. היה לו ניסיון צבאי, עד כמה שאני זוכר, ואני לא בטוח בזה, הוא אפילו היה בצבא הבריטי. והוא היה מאוד קול, מאוד רגוע. הוא בהחלט היה מפקד טוב, כי הוא נתן ביטחון לאנשים. רוב האנשים גויסו, חלק מהאנשים היו צעירים מאוד שגויסו בירושלים. חלק אפילו ישר מהגדנ"ע, ולא היה להם שום ניסיון.
לנו היה ניסיון בליווי שיירות ופעילות קודמת, אבל אלה היו אנשים כמעט ילדים, בני 17,18, שגויסו, התגייסו בירושלים. והם היו, בקושי עברו איזה הכשרה צבאית והם היו די מבוהלים. לא בדיוק מצאו, ידעו מה רוצים מהם. זה היה טוב שהיה מפקד שהיה ככה מנוסה, ונתן הרגשה של ביטחון ושלווה.
הוא ניהל אימונים, … הוא היה אחראי, … אבל במסגרת כמובן, היתה תכנית אימונים של הפלוגה כולה, כיוון שגם היה לנו אנשים במשלטים אחרים, במנזר, וגם במשלטים אחרים, גבעת המוכתר. כך שלמעשה אברשה שהיה מפקד הפלוגה ומעליו מוש שהיה מפקד, למעשה המפקד של הגוש כולו, הם הכינו תכנית אימונים וכל יחידה קיבלה את ההוראות דרך אברשה. … אנחנו ירינו כמובן על המשוריינים שהתקרבו אלינו, אבל לא יכולנו, לא היה לנו נשק שיכול היה לפגוע בהם. הנשק הקל שהיה לנו לא היה יכול לעמוד בפני השריון שלהם, והם נעמדו 3-4 משוריינים נעמדו ממש על יד, קרוב למשלט. וכל מי שככה הרים את הראש היה בסכנה של פגיעה.
ובאמת אני עברתי אני זוכר בין התעלות יחד עם עדי, ראינו מה שנעשה, איפה כל אחד בעמדה שלו, נתנו הוראות וכו'. ואח"כ עדי הרים את הראש מעל לעמדה והוא קיבל כדור ונהרג במקום. נהרג גם עוד חייל נוסף, ואנחנו המשכנו להתגונן. אבל בעצם זו היתה התגוננות לא פעילה כי לא היה לנו נשק שיכול היה לעמוד בפני פגזים שניתכו עלינו מכל צד.
(ראיון עם דוד כוכב, ממגיני הגוש וחירבת סאוויר, יוני 2000, ארכיון כפר עציון).
בשם "ההר הרוסי" נקרא ההר הנשקף ממזרח לכפר עציון, סמוך לכביש הראשי,שוכן בגובה 960 מטר מעל פני הים, עליו נמצא המנזר של הכנסיה הפרבוסלאבית הרוסית.
המנזר השתייך לכנסיה בפרובוסלבית-רוסית שבירושלים ושמש מקום התבודדות לשני נזירים, שהתקיימו על תמיכה כספית מן הכנסיה.הפיקו מעט תוצרת חקלאית מכרם המנזר.המנזר והחצר הושכרו למשפחה ערבית נוצרית מבית לחם, ובה זקן אחד, שתי זקנות ושני צעירים.
המנזר בנוי על פסגת הר גבוה. דרך סלולה הובילה מן הכביש הפנימי, לא הרחק מן ההסתעפות מן הכביש הראשי, עד לשער הברזל של החצר.משם נמשך שביל צר ביום שתי חומות עבות,עד למדרגות בנין המנזר.
המנזר היה מוקף חורשת אלונים ואורנים. חורשות מטע עצי פרי,וכרם זיתים השתרעו על שטח 200 דונם. שטח המנזר היה מוקף חומה עבה בנויה אבני מדות.
בתוך החצר עמדו שני בנינים, הקטן יותר שימש בית מגורים לאריס ולאורוות. השני הוא העיקרי, שימש מקום מגורים, ומקום התייחדות ותפילה לנזירים. מעל לקומה הראשונה היה מגדל וגזוזטרה פתוחה לכביש הראשי ולכפר עציון, הבניין היה בנוי אבנים עבות. בחצר היו שתי בריכות לאגירת מים.המלאי יכול היה לספק את תצרוכת המגנים לכל תקופות השנה. בחצר המנזר נמצא מלאי ניכר של עצים וחומרי בנין. בכל השטח היו הרבה קיפולי קרקע וסלעים הנוחים להתבצרות. במקום היו מערות וכוכים מימים קדומים, שהיה אפשר להתאימם למקלטים,לבתי חולים ולמכן המפקדה.
המנזר שלט על קטע ניכר של הכביש הפנימי של הגוש, על רוכסי סאוויר מצפון, על הכביש הראשי, על כביש בית פאג'ר ממזרח, על עמק הברכה ובית הקפה. במקומות אלה רגיל היה האויב לרכז את כוחותיו בכל התקפותיו על הגוש.
דרכי הנסיגה מן המנזר לא היו קלות. בחומה שהקיפה את החצר נפרצה פרצה אשר דרכה אפשר היה להגיע לדרך הרומאית שהובילה בכוון שטחי כפר עציון. דרך שנייה עברה בתוך שטח המטעים ונמשכה בתוך תעלות, שנחפרו לשם כך, עד למשלט ההר הרוסי.
כיבוש המשלט על ידי האויב, היה מונע את האפשרות לכבשו בחזרה, בגלל מצבו הטופוגרפי הנוח לאויב, והקשה לאנשי הגוש. דרכי הנסיגה ממנו היו קשים ביותר: מדרונו המערבי גלוי וחשוף, כשעמק עמוק חוצה בינו לבין כפר עציון, שטח נרחב וחשוף, שרוע בינו לבין "גבעת העץ", ואין דרך כבושה שתקשר אותו עם הישובים בגוש.
ההר נמצא בשטח ראית האויב בבית-אומר. במקרה והאוכף הדרומי עבר לידי האויב, יכול היה לפגוע באנשינו מפנים ומאחור. בגלל כל המגרעות האלה, הניחו כי המשלט הזה ישמש לעיתים לגזרת קרב בפני עצמה.
תפקידי המשלט
למנוע מן האויב את תפיסת המבצר החזק ביותר בגוש, ממנו היה פשר להטריד את כפר עציון את משלט אוכף המוכתר, ולהוציא מכלל שימוש את שדה התעופה.
הבטחת הכביש הפנימי לגוש ,המקום המעבר הצר ביותר.
הבטחת אגפיו הדרומיים של משלט ח'רבת סאויר (גבעת החי"ש), והגבעות הסמוכות לו.
שליטה על קטע הכביש הראשי לאורך 3 ק"מ, עד כדי שיתוק התחבורה של האויב ומניעת הערכותו מול גוש עציון.
מניעת דרכי האויב לירושלים, וכך להקל על המערכה לירושלים.
בשנת תרצ"ה הובאו למנזר הרוסי, שהנזירים נטשו אותו, קבוצה של עשרים שלושים פועלים, מרביתם מאנשי השומר. אלו הקימו ישוב שנשא את השם כפר עציון, תרגום שמו של המייסד הולצמן (הולץ=עץ). הוא נתכוון להקים במקום שלושה יישובים: "כפר עציון", "פרי עמל", "יער עציון". ישובים אלו היו עתידים להתפרנס בעיקר על משק מטעים מגוון, רפת לול, ופיתוח ענפי קיט באזור. תנאי החיים במקום היו קשים, לעיתים חסרו מים ומזון. האנשים חיו במקום ללא משפחותים ועסקו בעיקר בהכשרת קרקע, סיכול, הכנת בורות לנטיעה, וטיפול במשתלה שהוקמה במקום. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (אפריל 1936), החלו הערבים להתנכל לישוב היהודי בכפר עציון. קו הטלפון נותק, מטעי הפרי נעקרו, מספר פעמים נורו יריות לעבר הפועלים, שמצבם הלך והחמיר. בחודש אב תרצ"ו (אוגוסט 1936) הותקף הישוב פעמים אחדות ברציפות ואז נטשה קבוצת הפועלים את המקום וכל העמל הרב שהושקע בו ירד לטימיון.
לאדמת כפר עציון
יצאתי מחברון, לראות בחבלי לידה של ישוב חדש בכפר עציון. בבואי לאדמת כפר עציון, שאלוני ערבים אחדים: "מתי תיבנה פה המושבה היהודית?" והם קיבלו את תשובתי בשמחה: המושבה תיבנה אחרי חודשים אחדים. בגבולות כפר עציון חווה עזובה של רוסים ומנזר גרמני. שני המקומות האלה עטורים בגנים יפים. אדמות כפר עציון הן היום בצד זה הגבול הדרומי של ארץ ישראל "הישראלית". לפני יהודה המכבי היתה "בית צור" הסמוכה לכאן הגבול הדרומי. יהודה המכבי פרץ גבול זה והרחיבו לצד דרום. גם אנו מריכים ל"מכבי" כזה, אשר ימשיך את הישוב דרומה.
שם מצאנו מסד לישוב יהודי. שני מניינים יהודים, הגרים בבית המנזר הרוסי, ועוסקים במדידת הקרקעות וחלוקתן, בעבודת המשתלות וכו'. זרים הכינו להם דירה טובה " בתים אשר לא בנית" "ובורות חצובים אשר לא חצבת". איזו מושבה זכתה לכך בצעדים הראשונים? מצאנו ספרים ועיתונים עברים וכו'. וטלפון מחובר לבית לחם יהודה. יותר מזה, ראינו כד חלב מובל העירה… בלילות אור הנקודה מאיר למרחקים…
(אליהו יהושוע לבנון)
תולדות הקמת המשלט
בתאריך ג' בשבט, 14/1/1948, החלה התקפה על כל יישובי גוש-עציון. במהלך קרב זה עלו להר הרוסי מאות לוחמים ערבים ותקפו ממנו את כפר עציון.
לאחר קרב זה מיקשו מגיני גוש-עציון את העמדות שהאויב הקים בהר במהלך הקרב. זמן קצר לאחר מכן נתפס המשלט כעמדת תצפית בשעות היום בידי מגיני הגוש. הכוח שהחזיק בו לא עלה על שניים או שלושה אנשים מצוידים ברובים. במקרה של התקרבות האויב היה מתפקידם לעדכן את המפקדה ולסגת. בתקופה מאוחרת יותר, עם התגברות כוחו של הגוש, ביצרו הסטודנטים את המשלט וחפרו עמדות. הסביבה מוקשה. במדרונו המערבי הוקם אוהל, לשיכונם של המגינים אשר שמרו בו ביום ובלילה.
לאחר תפיסת "המנזר" הפך המשלט לבסיס עורפי של המנזר,ועל האנשים שהחזיקו בו הוטל למנוע את איגופו של המנזר מצד הרכסים הדרומיים. כוחו העיקרי של המשלט הועתק דרומה.כשהמשלט נמסר לפקודתה של פלוגה ב' חי"ש, התמסרו אנשיה להשלמת ביצוריו- נחפרו תעלות רבות והושמו סבכי תיל סביב. משהתחילו להתקיף את תחבורת האויב בכביש הראשי, שימש המשלט בסיס לפעולות אלה, הואיל ולא רצו לגלות לאויב שהמנזר בידינו.
כאחד התפקידים החשובים העומדים בפני הגוש נראית הסדרת התחבורה הערבית בכביש הערבית בכביש הראשי ובכבישים הפנמיים המחברים את כוחותינו, אם זה על ידי פעולות מיקוש וחבלה או בהתקפות, שירות –בהתאם לתוכנית קבועה ומותאמת לצרכי מלחמה. פעולה זו עלולה למנוע מאת האויב לנוע באופן חופשי באזור, לרכז את כוחותיו ולבצע את תכניותיו מבלי מפריע. על ידי כך נוכל להחליש את לחצו על עורקי התחבורה החיוניים לנו.
נוסף לכך יש לבצע פעולות חבלה והטרדה על אובייקטים שונים המשמרים כנקודות אחיזה צבאית או כלכלית לכוחות האויב , או המסכנים באופן ישיר את עמדותינו. את הפעולות הראשונות נצטרך לבצע בסביבה הקרובה, אך עם הגדלת כוחותינו וציודם והעלאת כושר לחימתם תביא ודאי הזדמנות לפעולות באזורים רחוקים יותר.
הטרדת תחבורת האויב ועמדותיו תרתק הרבה מכוחותיו במרחבי האזור ובזאת נקל על המערכה לירושלים העיר ובארץ כולה.
עם התקרבות תאריך עזיבת הבריטים את הארץ ובגבור הקרבות,יוכלו כוחותינו שבמחוז ירושלים לנוע באופן חופשי יותר. יש להתכונן לקראת תקופה זו,הצופנת בתוכה אפשרות של מגע וקשר בינינו לבין כוחותינו העיקריים. היה רצוי לנו לו היינו מגיעים בשלב זה לידי כיבוש משלטים לאורך הכביש הראשי ירושלים חברון ויצירת מגע עם כוחותינו שבנגב וביתק חלקי הדרום.
נוסח המברק:
כפר עציון
בהול
כפר עציון
מכמש
חסום מיד את הכביש בכל האמצעים שבידך. הוראות על הפסקת הפעולה תקבל מנמרוד.
30.4.48'
מפקדת ירושלים אסרה על גוש-עציון להסתבך בקרב עם הלגיון אך מצוקת לוחמי קטמון ומנזר סן-סימון הביאו את ירושלים לדרישה (30.4.48)לחסום את הכביש בפני כל גורם ערבי, ובכל מחיר. ירושלים ניצלה, אך גורלו של הגוש נחרץ. (התמונה-מספרו של א.רטנר)
קרב כ"ה בניסן, הרביעי במאי
חג הפסח חלף, החלו ימי ספירת העומר, ימי פורענות לישראל, ימי האבל על תלמידי רבי עקיבא.
הערבים גמרו אומר בליבם לפרוץ לירושלים ויהי מה. הם ביקשו לעשות זאת עוד לפני שיסתיים המנדאט. כוחותינו, שחסמו את תנועתם לאורך הכביש, מנעו מן הלגיון את הגשמת מטרתו. דומה שמפקדי הלגיון עדיין לא עמדו על נחישות ההחלטה של אנשי הגוש. בתמימותם מדברים המפקדים הערבים על "פעולת עונשין", בה יוכו המשלטים אשר על הכביש- המנזר הרוסי וחרבת סאויר ובכך ילמדו את היהודים לקח ויפתחו לעצמם ציר תנועה חופשי.
הבריטים "שומרי השלום בארץ"- היו אף מעוניינים שציר התנועה ירושלים- חברון יהיה פתוח לתנועה חופשית. אותם ימים הם עסקו אך ורק במבצע הפינוי, השאר כמעט ולא עניין אותם. כביש ירושלים חברון, היה חלק מציר הפינוי האחד של הכוחות הבריטיים בירושלים, לעבר תעלת סואץ. על כן סייעו הכוחות הבריטים בפועל ובגלוי ללגיון הערבי לתקוף את הגוש.
היתה זו הפרה גלויה וגסה ביותר של המנדאט הבריטי, שכן משימתם המוגדרת היתם לשמור על שקט ושלום ולא לחרחר ריב ולסייע לתוקפים. הלגיון עצמו היה צבא בריטי הנתון בפיקוד בריטי. התערבותו בקרבות בעוד המנדאט קיים בפועל היתה מעשה חמור, שהעיד על דרכם של הבריטים בארץ במשך רוב שנות שלטונם. ההצלחה הערבית בקרב, אם כי היתה חלקית וזמנית בלבד, העמידה את גוש עציון במצב חמור ומסוכן. היה בו, בקרב הזה, משום מבוא והקדמה לקרב הבא- הקרב האחרון. עובדה זו לא נעלמה מעני הלוחמים שנערכו לקראת המשימה האחרונה, עמדו נכונים ליום המבחן.
מפי קצין לגיון ערבי
ממפקדי הפעולה שהשתתף במשלחת עבר הירדן במשא ומתן לשביתת הנשק ברודוס.
מפקדת הלגיון הערבי באזור חברון, שפעלה כחלק מהצבא הבריטי בשמירת עורקי התחבורה וערכוש הממשלתי, נתכוונה לקבל לידיה את השלטון בכל אזור חברון, מיד לאחר שיצאו אחרוני הפקידים והחיילים הבריטיים משם. תוכנית מסויימת לגבי ההשתלטות באזור חברון ועד למבואותיה הדרומיים של ירושלים נערכה בתחילת מאי. בהתאם לתוכנית זו נתכוון הליגיון שלא לעלות על גוש עציון אלא לבודדו ולמנוע הבאת אספקה אליו בדרך אויר, על ידי הצבת מספר תותחים שישלטו על מסילת ההמראה הפרימיטית שהקימו היהודים סמוך לכפר עציון. אחד הקצינים במפקדה הציע לבוא בקשריםעם אנשי גוש עציון ולהציע להם כניעה מיד לאחר צאת הבריטים בחמישה עשר למאי, ולהרשות להם להישאר במקומם ולהמשיך בחייהם הרגילים תחת פיקוחו והגנתו של הלגיון הערבי. קצין אחר הציע שידרשו מהיהודים לסגת מעמדותיהם החולשות על הכביש מחברון לבית לחם ואז לסדר מן הסכם ג'נטלמני של אי פעולה הדדית עד שיוכרע גורלה של הארץ. קציני הליגיון בטוחים היו שתוך כמה ימים לאחר יציאת הבריטים תכבש ירושלים כולה ואז כמובן לא יהא כל טעם בעמידת גוש עציון שיקבל עליו את מרותו של הליגיון. עוד באצע אפריל לחצו ערביי חברון ובעיקר ראש הערייה וכמה נכבדים על אנשי הלגיון הערבי שיחסלו את גוש עציון שנוכחותו בקרבת חברון מטילה חרפה על התושבים הערבים. באותה שעה נמצאו באזור חברון כמה כנופיות מאורגנות ומזויינות כראוי, שבתוכן פעלו כמה מתנדבים אנגלים וגרמנים. נוסף לכך נמצאו בסביבה מאות ערבים מבני הכפרים שהיה ברשותם נשק ושהיו מסתובבים מזויינים בחברון ובסביבותיה, תוך ציפייה להשתתפות בקרבות כנגד היהודים. נלמרות דרישותהם הדחופות של נכבדי חברון לסלק את היהודים מגוש עציון לא שעה הליגיון אליהם. לערביי חברון והסביבה היו כמה נסיונות מרים בהתקפותיהם על גוש עציון, מאחר שזיונם היה קל וךא היו להם סיכויים לפרוץ את ביצורי היהודים. בידי ערביי חברון ובעיקר בידי כנופיה אחת שבה היו כמה מדריכים אירופיים היו כעשרים מכוניות משורינות שנשדדו מיהודים ומהמשטרה הבריטית…
באותם הימים ערכנו כמה סיורים בסביבות העמדות היהודיות שבגוש עציון. הידיעות שבידנו באו בעיקר מפי ערבים שהכירו יפה את אנשי כפר עציון וכן ממפקדי כנופיות שערכו התקפות על גוש עציון. לפי ידיעות אלה הערכנו את מספר הלוחמים היהודים במספר גדול הרבה יותר משהיה שם לאמיתו של דבר, וגם הערכנו הערכה מוטעית את כוחו וכמותו של הנשק שבידי היהודים. לאחר הקרבות היינו מופתעים להיווכח עד כמה רחוקות מהמציאות היו הערכתינו ועד כמה אי אפשר מופתעים להיווכח עד כמה רחוקות מהמציאות היו הערכותינו ועד כמה אי אפשר לסמוך על ידיעות שנמסרו על ידי ראש הכנופיות שנתנסו בקרבות בגוש עציון.
באמצע השבוע הראשון במאי נאלצנו לשנות את תוכניותינו לגבי גוש עציון. היהודים החלו תוקפים את מכוניות הלגיון הערבי בעוברן על הכביש ממול לעמדות היהודיות ואף הסבו להן נזקים. במקרה אחד נהרגו שישה מאנשי הלגיון ומכונית עלתה באש. כמה פעמים הותקפו גם מכוניות צבאיות בריטיות. הדרך נסגרה לתנועה אזרחית וגם תנועה צבאית היתה חשופה לסכנות, בעוברה מול קווי היהודים. לאחר כמה ימי התקפות כאלה ולאחר שהותקפו כמה מכוניות ברטיות הוחלט "להעניש" את היהודים ולהשתיק את אשם ששלטה על הכביש. טנקים ומכוניות בברטיות ומשוריינים של הליגיון בלווית חיל רגלי תקפו את העמדות שמהן ירו היהודים על הכביש על מנת להשמידן ולהביא לנסיגת היהודים לתוך כפריהם פנימה, ולזנוח את העמדות הנשקפות על הכביש. אותו יום לא נתכוונו לכבוש את גוש עציון. פעולות עונשים שלנו נמשכו עוד כמה שעות. היהודים התגוננו בגבורה רבה. למרות עליונות ניכרת של נשקנו נלחמו ללא ליאות ובעקבויות רבה וגרמו אבידות רבות, בעיקר לאנשי הכנופיות שמחוסר הדרכה צבאית בסתערו אל מול אש מכונות יריה ונקצרו ללא רחמים. לגבי אנשי הלגיון היתה זו המערכה הראשונה שהשתתפו בה בחייהם, למרות זאת התנהגו בקור רוח ובתבונה. כמה מהם נכנסו לשדרות מוקשים ונתרסקו, אחרים נתפסו באשם של היהודים ונפגעו. אולם בדרך כלל היה מספר האבידות של הלגיון עצמו קטן. כמה מאנשי הלגיון נפגעו בשעה שניסו להחיש עזרה לאנשי הכנופיות שנפצעו או נתקעו בין אישם של המשוריינים והטאנקים לבין אישם של היהודים. הבריטים רק ירו מתוך הטאנקים שלהם ונזהרו שלא להתקרב יותר מדי לעמדות היהודיות, ניכר שהם רצו לעשות יותר רושם על היהודים מאשר להזיק להם, הם היו רק מעוניינים בקיום תחבורתם ותו לא.
הפעולה הזאת נכשלה באשר לא הצליחו להרוס את עמדות היהודים במידה שייאלצו לוותר על עמדותיהם ממול לכביש. אין ספק כי אחד הגורמים העיקריים שפעלו לטובת היהודים היתה נוכחותם של אנשי הכנופיה ושל הערבים בלתי מאורגנים שנאספו בשעות הקרב מכפרים סמוכים על מנת להיות "שותפים לניצחון". ההרג הרב שעשו היהודים בערבים אלה נתן גם עידוד מוסרי ליהודים. לאחר שהרגשנו כי עמדות היהודים ספגו "עונשים" במידה מספיקה ולאחר שהיה הכרח לטפל בעשרות הנפגעים נסתיים הקרב ויחידות הלגיון חזרו לחברון. הבריטים גם הם הסתלקו לאחר שירקו לתוך עמדות היהודים מנת אש מסויימת. בקרבת כפר עציון הושארו כמה משמרות של הלגיון שהיו צריכות לפקח על תנועת היהודים וכן לשים לב שלא ירדו אווירונים שיביאו להם אספקה. במשך שעות רבות מכוניות ממכוניות שונות באיסוף הניפגעים מבני ההמון הערבי שיללו וצווחו והשפיעו על האוכלוסיה בחברון ובבית לחם שדוכאה מ"הנצחון" מהיהודי ומריבוי האבידות. אנשי הלגיון, בהם פצועים קשה, סבלו את יסוריהם בשקט.
בישיבת מפקדת הליגיון הוחלט כי יש לחסל לגמרי את גוש עציון מבחינה צבאית. שעה ארוכה ישבו קציני הלגיון והכינו את תכנית מבצע כיבוש הגוש.
מתוך דו"ח מפקד הגוש אל המטה:
הפעולה התחילה בהרעשת המנזר מתותחים בני 2 ליטראות ו-6 ליטראות מכיוון הכביש ומן הרכס שממזרח לכביש.אנו רגילים להרעשות אלה, שהן מנת יום- יום שלנו, מאז שהתחלנו להתקיף את התחבורה הערבית. אולם מהר התברר, כי הפעם יעילות הכלים ודיוק פעולתם הם הרבה יותר גדולים.
כל עמדותינו במנזר נפגעו בזו אחר זו. שלושה אנשים נהרגו, ולמעלה מעשרה נפצעו, ביניהם גם פצועים קשה. המכונה הכבדה הוצאה מכלל שימוש. עם זאת עברו הערבים להסתערות. במנזר היו אותה שעה 8-10 אנשים שלא נפצעו והמפקד החליט לסגת.
לאחר זה הותקף, לפי אתה שיטה, המשלט בחרבת סאויר. מספר פעמים ניסו הערבים להסתער, אך הם נהדפו. אחד מאנשינו נהרג ושנים נפצעו.
במשך כל הבוקר ובשעות הצהריים ריכזנו רזרבה, על מנת לכבוש בחזרה את המנזר. התכנית היתה לעשות זאת בחיפוי הפצצה מן האויר.
בשעות שלאחר הצהריים הופנה עיקר הלחץ של האויב נגד אוכף המוכתר וכפר עציון. הפצצה כבדה ממרגמות "3 ומתותחים בני שש ליטראות ירדה על אוכף המוכתר. לאחר זה התקדמו לשם טאנקים כבדים מצויידים בתותחים ובמכונות יריה כבדות ובעקבותיהם בא חיל רגלים, אנשינו התנגדו עד שהטאנקים וחיל הרגלים של האויב היו בטווח הסתערות. רק אז ניתנה פקודה נסיגה.
בינתיים התחילו הטאנקים להרעיש את כפר עציון מתותחים וממרגמות כבדות. לאחר זאת הפנו אישם להר הרוסי. פגז פגע באוהל,בו רוכזה הרזרבה שעמדה מוכנה לכבוש את המנזר. שבעה אנשים נהרגו ורבים נפצעו.
הערבים שעלו לאוכף, נכנסו לשטח מוקשים ונפגעו. כמו כן נפגעו רבים מאש רובים ומקלעים, שכוונה נגדם מכפר עציון, ובאש המרגמה "3.
הטאנקים נסוגו לכביש. הערבים המשיכו לצלוף מרובים וממקלעים. מן הכביש הראשי פתחו שוב בהתקפת תותחים קשה ביותר על חרבת סאויר ובעקבותיה באו נסיונות להסתערות. כל הנסיונות נהדפו ואבידות קשות נגרמו לאויב. חלק מפגזי האויב פגעו באנשיו המסתערים. עם הדמדומים עזבו השריונים את שדה הקרב ופנו לכיוון ירושלים. דבר זה שימש סימן לחיל הרגלים לסגת.
עם חושך הוצאו סיירים למנזר ולאוכף, לאחר שהם לא נתקלו באויב,תפסנו מחדש את שני המשלטים האלה והאנשים אורגנו להגנה.
מיומנו של איש חי"ש
איך שהוא חלף הלילה … השמים התבהרו. קרני השמש האירו את פני היקום. עם אור היום החלה פעילות צלפים מוגברת. המעבר בין עמדה לעמדה, או מהעמדות לבניין נעשה קשה. אחד אחד מתקבצים הלוחמים במטבח כדי לסעוד את ארוחת הבוקר. בעמדות הוצבו מספר צלפים ותפקידם להשתיק את צליפות האויב.
התצפית מודיעה: "שיירת משוריינים נראית באופק". המשוריינים מתפזרים בין ההרים ותופסים עמדות. בשעה8.00 פתח האויב בהרעשה מכלי נשק אוטומטיים ומרגמות "3 . ניתן אות אזעקה. חיש מתמלאות העמדות בלוחמים. קרב עז מתפתח. רבים הפגזים הנופלים בשטח והשריקות המחרידות משפיעות במובן הפסיכולוגי. שטח פגיעתם הולך וגדל. אני מתחפר עמוק בתוך השוחה שבגזרה הקדמית, ומצטער על שלא העמקתי חפור. בתוך רעש ההפצצה וטרטורי כדורי ה"ויקרס", מגיעות לאוזני צעקות : "עזרה חובש".
הספקתי לירות כ- 50 כדור ומשהרגשתי כי המלאי אזל החלטתי להפסיק עד האקבל מלאי חדש. פתאום הרגשתי כי אשנו הולכת ונחלשת. מסתכל אני סביבי כדי להיוודע מהי הסיבה. מרחוק רץ אחד החובשים והפליט את הבשורה: "עמדת המכונה נפגעה פגיעה ישירה ע"י פגז "3 . צוות המכונה הושמד. החובש שחש לעזרתם נפגע גם הוא." הרהור נוגה חלף במוחי: הנשק העיקרי שלנו הושמד". דמי רתח ויצר הנקמה עלה וגבר בתוכי, ואני התחלתי שוב לירות באויב המתקדם מבלי לחשוב חשבונות רבים. לפתע חשתי חום ברגלי השמאלית ליד הירך. העברתי את ידי במקום זה וכשהחזרתיה היתה מוכתמת בדם. רסיס של פגז פגע ברגלי. בצעקה בישרתי ליעקב, שהיה בקרבתי, כי נפצעתי. הוא הוציא בזריזות את תחבושתו מכיסו והתחיל לחשוף את מקום הפצע כדי לחבשו, אולם הדם פרץ בקילוח חזק והתחבושת לא הצליחה לעצרו.
להעבירני באלונקה היה בלתי אפשרי, משום שהשטח היה כולו מכוסה אש. שלושה מחברי העבירוני בזחילה. עברנו בשלום את הקטע המסוכן והגענו לפני המדרגות של בניין המנזר. בן- יוסף קיבל את פנינו בחיוך קל והזהיר לא להכניסני פנימה כי המקום מופצץ. טרם הספיק לסיים את דבריו ושוב נשמעה שריקה ומיד אחריה התפוצץ פגז לידינו ופגע בריכוז האנשים. לפתע נמצאתי בתוך מסך עשן. רק אחרי דקות מספר יכולתי להבחין במשהו. עיני ראו מחזה קורע לב. החברים שעל ידי נפצעו פצעים קשים ואנושים. נשמעו צעקות הפצועים המבקשים טיפול, ברם, החובשים אינם מספיקים לגשת לכל אחד. אני קיבלתי כמה רסיסים ברגלי השנייה. מהגבעה הצהובה הגיעה כיתת תגבורת ותפסה עמדות מאחורי גדרות, כדי לעצור את גלי המסתערים, אך ללא הצלחה. מודיעים כי הפצועים יועברו בחלקם על ידי משוריין וחלקם באלונקות. משוריין אחד הצליח להגיע למקום, אולם לא הספיק לקחת את כל הפצועים. אני ועוד מספר פצועים, נשארנו וחיכינו למשוריין שני. בינתיים נחלש קצב ההרעשה. אין הדבר מבשר טובות. התפללנו להפגזה ביודענו כי הפסקת ההרעשה משמעותה שהאויב מסתער על העמדות. בן- יוסף ניגש לבדוק את המצב מקרוב. והנה חוזר הוא בנשימה עצורה ומפקד על נסיגה מהירה, טרם יחסום האויב, הנמצא במרחק 100 מטר מאיתנו, את דרכי הנסיגה. העמדות הקדמיות כבר תפוסות על ידו. רפי נ' אוסף את הנשק הניתן לסחיבה, ומנסה להשמיד את היתר. הוא הצליח להציל 2 מרגמות, 7 רובים ו-2 סטנים.
בשמעי את דבריו של בן- יוסף הרגשתי את עצמי במצב של אין- אונים. הרגשה שקשה לתארה היא להיות פצוע ברגלים ועליך לסגת נסיגה מהירה בדרך המכוסה כולה אש- כשהאויב נמצא 100 מטריםמאחוריך. לפצועים חולקו רימונים וקיבלנו פקודה לעשות את המאמץ האחרון כדי לסגת עד המשלט שבהר הרוסי. ברגעים אלה גבר בי רצון החיים. הצלחתי לעבור ברגלי הפצועות, חלק מן השטח, זחלתי על הגב ועל הבטן עד להתחלת התעלה ואחר כך הגעתי בעזרת חברי עד לקצה השני של התעלה. שם נפלתי מתעלף. אחד החברים לקחני על גבו והעבירני עד לגדר כפר עציון. שם פגשנו בכיתת חברים מעין- צורים, והם העבירוני באלונקה לבית החולים.
שמואל ס.
ממכתבו של חבר כפר עציון
החברים שלנו עמדו יפה. זה היה מבחן קשה… אני מתאר לעצמי איזה יום קשה עבר עליכן. העומדים במערכה יודעים להעריך את כוחנו וגם את האויב. המערכה היא קשה, אולם סימני הניחון הצודק שלנו ניראים באופק… אמנם, נופלים קורבנות יקרים, אך הנשארים בחיים יש להם סיכויים לחיות כבני אדם חופשיים במולדת עצמאית משוחררת. אינני יודע אם אנחנו נזכה, בכל אופן ילדינו היקרים הם כבר יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית, ולמען זה אנו מוכנים להילחם… החזית היא רחבה וכללית, והמלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול… מי שנמצא פה אינו מרגיש את עמידתו כקרבן, אך גם לא כהרפתקה. אנו חיילים, קיבלנו פקודה להיות פה ולהחזיק בעמדה זו. אנו ממלאים את הפקודה את צו היישוב. זוהי עמדה קדמית לירושלים אנו שומרים על חומותיה!
שלום גרנק
(מתוך חמישים שנות מאבק ויצירה)
גוש עציון במלחמתו
הלווית שנים עשר חללי ההתקפה – מיומנם של חברים
כ"ו בניסן
גוויות החללים הובאו לאולם הגדול שב"נוה עובדיה" שבכפר עציון, למען יוכל הציבור להתייחד אתם לפני שיובאו לקבורה מראה האולם, אשר קלעי תותח חדרו לתוכו ופרצו שבעה חורים בקירותיו, מראה ארון הקודש הנאה – אשר גם הוא נפגע מקלע של תותח, היו רקע נאות למעמד אבל זה. האנשים התפנו מעבודתם ומתפקידיהם ובאו להתייחד עם חבריהם לנשק.
באותה שעה עמלה קבוצת חברים אחרת בחציבת קבר אחים נוסף בסלעי אבו – ריש, בתוככי החורש הצעיר. העבודה היתה קשה ובקושי הצליחו לסיים את החציבה בשעות שלפנות ערב.
דומם התקדם מסע הלוויה מ"נוה עובדיה" למורד אבו- ריש . בראש צעדו אנשי משמר כבוד ומפקדי הגוש .הגופות נישאו באלונקות ואחריהם הלכו אנשי היחידות והמשקים. החללים נקברו בטקס צבאי. נאמרו פרקי תהילים וקדיש. ליד הקבר הפתוח הספידם קצרות מוש: "מה אנחנו ומה חחינו< אפס וכלום. העיקר הוא המפעל בו אנו חיים . נכה באויב בכל מקום שנשיגו, נפריע לו לממש את זממו. תשובתנו נחושה – 'נצח ירושלים' "
אוריאל אופק
" המנזר הארור" / צבי בן יוסף
התראה על ראש ההר
מין מנזר לשעבר
מן מקדש של פרובוסלבים
מוסקוביטים בנכר.
התשמע בדמי הליל
העולים מתוך הקבר?
וידעת הבחור:
המנזר הזה ארור!
בהלווית הלוחמים שנפלו בקרב זה הספיד אותם מפקד הגוש מוש ובין דבריו אמר: "מה אנו ומה חיינו? אפס ולא כלום, העיקר הוא המפעל בו אנו חיים… תשובתנו נחושה נצח ירושלים!" מוש ולוחמי הגוש ידעו שבהתקפת התחבורה הערבית הם מעמידים בסכנה את יישובי גוש עציון אך לנגד עיניהם עמדה ירושלים. וכך כתב מוש באחד ממכתביו: "… זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים"
הקרב האחרון
בג' באייר, פתחו כוחות גדולים של האויב, שכללו מאות חיילים מהלגיון הירדני ואלפי כפריים מהאזור, בהתקפה רבתי על הגוש. ההתקפות החלו טרם עלות השחר. המנזר ואוכף המוכתר הופגזו קשות. מפקד הגוש, מוש, יצא לפקד אישית על משלט המנזר מפאת חשיבות המקום. עקב חשש לכיתור המקום על ידי משורייני האויב, הורה מוש לסגת. בעת הנסיגה, פגעה אש תופת במרבית האנשים, ובין החללים היו גם מוש מפקד גוש עציון ומפקד משלט המנזר, המלחין הנודע צבי בן יוסף.
"עמידת העוז של גוש עציון תיכנס לדברי ימי המלחמה כאחד מפרקי הגבורה העילאיים. נקודת המפתח של הגוש היתה המנזר, אשר נפילתו איפשרה את כניסת הלגיון לתוך הגוש. פרקים ממגילת המנזר עד לנפילתו מועלים כאן ברטט של אדם שמבשרו חזה את הפרשה. מפקד המנזר היה הקומפוזיטור המנוח צבי בן יוסף, אשר מצא שם את מותו, ואשר אחרון שיריו מובא בו.
בקרב ג' אייר נפצע צבי בן יוסף בהר הרוסי צרור כדורים פגע בבטנו, הוא כרע תחתיו, כשכפות ידיו תופסות בבטנו המרוטשת. הוא גסס.
ולפתע: " ואם בקרב פול אפולה, רע, אתה את נשמתי לנקמתי תטולה" אלה היו מלותיו האחרונות.
דוד שטרן
יום למחרת נפילת המשלטים במנזר הרוסי ובהר הרוסי, נפל קיבוץ כפר עציון בקרב ולוחמיו נהרגו. ביום ה' באייר נכנעו שאר מגיני גוש עציון ויצאו לשבי בירדן.
רבים משבי ציון, עולי בבל שעלו ארצה בעת שיבת ציון, בתקופת עזרא ונחמיה, קוממו יישובים מהם הוגלו הם
נבנו במקום כחמישים יחידות דיור חדשות. כיום מונה היישוב כמאה משפחות, כרבע מהן חברות בקיבוץ.
ד במקום חווה חקלאית. מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח מנעו ממנו להגשים את חזונו, האדמה נעזבה. ב-1943 רכשה הקק"ל את האדמה, על מנת למנוע אבדן חלקת אדמה יהודית בנקודה אסטרטגית זו. היישוב קרוי על שם שיירת "נבי דניאל", הגדולה בשיירות, שהבקיעה את המצור והגיעה לגוש עציון באדר ב' תש"ח.
פתוח בין גוש-עציון לירושלים, לחיזוק הקשר והגשר ביניהם. העיר נבנית כרצף שכונות על-פני שבע גבעות הקרויות על-שם שבעת-המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. העיר מתפתחת צפונה עד "בריכות-שלמה".
("מיקי-מאוס"), תחנת דלק; מוסך פעיל, מזנון, יקבי גוש עציון – יקב בוטיק תיירותי ולצידו מסעדה חלבית וכן משתלה ובה בית קפה..jpg)
בנימין ועד בית-צור במבואות חברון.פחוות "יַהַד" היה שם האיזור בעת ההיא, וממנה צמחה ממלכת החשמונאים. קרבות המקבים להגנת ירושלים מדרום, התנהלו בבית-צור ובבית-זכריה, אשר בלב גוש-עציון. בקרב בית-זכריה נעשה מאמץ עליון למנוע את הסורים-היוונים (הסלבקים) מלפרוץ לירושלים. אלעזר חורן, אחי יהודה, מסר נפשו במותתו את הפיל הסלבקי,הפיל קרס ומחץ למוות את אלעזר.
היה להתבסס על מטעים ומשק חלב. בשנת תרפ"ט (1929), בימי מאורעות-הדמים שגרמו לחורבן קהילת חברון, חרב היישוב בידי הערבים ותושביו נאלצו להימלט לירושלים..jpg)
מאוחרת – 01.00 אחר חצות, לא נותר זמן רב להליכה. המרחק האווירי שהיה עליהם לעבור הוא כ10- ק"מ. תנאי הטופוגרפיה ופיזור היישובים הערביים הכתיבו תוואי ארוך, עקיפת כפרים, חציית ואדיות וטיפוס על רכסים. הניסיון הראשון להגיע לגוש-עציוןלא עלה יפה, המחלקה נאלצה לחזור בעוד לילה לירושלים..jpg)
מגיעים עם אור בוקר לפני הגוש, בין צוריף לג'בע. לקחנו זאת בחשבון. דני לא רצה לשמוע ואמר: "זה לא יעזור שום דבר. נתגלה, נתגלה, אנחנו נהיה כבר קרובים לגוש ואז לא איכפת לי". הח'ברה היו בדעה אחת עם דני: להגיע עוד בלילה. החברה היו עייפים מאוד אך הם היו רעננים ברוחם, הם היו עליזים".
ערומות בתוך שלוליות של דם וסימני התעללות ניכרו בהן. האנשים נרתעו לאחור. אחדים מהם התגברו על הזעזוע הראשון וניגשו להוריד את הגוויות. המטפלים בקשו את אנשי הצבא לכבות את אורות מכוניותיהם והמשיכו באפילה. הגוויות נעטפו בבד ובסדינים, הונחו על אלונקות והוכנסו לנווה-עובדיה. כמה מן הגוויות היו חבושות תחבושות, דבר המעיד כי בעת הקרב הספיק החובש לטפל בפצועים. החיילים הבריטים עמדו כל הזמן מנגד כמסומרים למקומותיהם, בהבליגם על התרגשותם. ליד הגופות הועמד משמר כבוד, הודלקו נרות, משמרות חברים שקראו פרקי תהילים, התחלפו במשך הלילה".
בתולדות עמנו בשם ל"ה. הכרתי את מפקד המחלקה וכמה מחבריה, כפירי ישראל אלה מזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקידה וגבורה עזה ממות. "למות – אין דבר. אם אך יודעים בשביל מה ומדוע" –רשם אחד מהם ביומנו זמן קצר לפני נפלו. ובתוך גיבורי רוח וגוף אלה היו צעירים שנועדו להיות מאור חכמה ומדע לישראל ולגויים ואשר אבידתם אין לה שילומים לא רק להוריהם, לחבריהם ולמעריציהם, אלא גם לא לרוח ישראל סבא. במה נוקיר זכרם המבורך? לא במצבות-אבן וגם לא בספרי-זכרונות, אלא ברצון נאמן ומתמיד להידמות אליהם ככל האפשר. היצליח דורנו בזאת?